לדלג לתוכן

מחנות הפליטים הפלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מחנות הפליטים הפלסטינים הם יישובים ושכונות שבהם מתגוררים פליטים פלסטינים, שרובם נמלטו או שגורשו מבתיהם במלחמת העצמאות או במלחמת ששת הימים, וצאצאיהם. מחנות הפליטים הוקמו תחילה, בדומה למחנות פליטים אחרים, לשיכון זמני של פליטים, ועם השנים, משלא נמצא פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, הפכו ליישובי קבע. מחנות הפליטים מתאפיינים בעוני ובצפיפות אוכלוסין גבוהה. חלקם שימשו כבסיסים לטרור פלסטיני.

פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA).

מחנות הפליטים הפלסטינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירדן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירדן יש עשרה מחנות לפליטים פלסטינים. ירדן היא המדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כניסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:

  • מחנה א-זרקאא: המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180 דונם בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה א-זרקאא.
  • מחנה אירביד: המחנה הוקם בשנת 1951 ל-4,000 פליטים על שטח של 244 דונם בסמוך לעיירה אירביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו אירביד עצמה.
  • מחנה ג'בל אל-חוסיין: המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421 דונם עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
  • מחנה עמאן החדש: המחנה נוסד בשנת 1955 לכ-5,000 פליטים, על שטח של 488 דונם, דרומית מזרחית לרבת עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1,260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבני.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים:

  • מחנה אל-בקעה: זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב-848 מקומות מחסה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
  • מחנה מארכא: נודע בשם "חיטין". הוקם ב-1968 עבור 15,000 פליטים. אוהליו הוקמו על שטח של 917 דונם במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. נבנו בו 4,000 מבנים בין השנים 1969–1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מארצות ערב.
  • מחנה סופ: המחנה משתרע על-פני 500 דונם וממוקם ליד חורבות ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
  • מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם עבור 11,500 פליטים שיצאו מרצועת עזה. המחנה משתרע על שטח של 750 דונם וממוקם כ-5 ק"מ מחורבות ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1,500 אוהלים במקלטים טרומיים עמידים בין השנים 1968–1971 ונבנו עוד כ-2,000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
  • מחנה א-טאלביה: הוקם ב-1968 עבור 5,000 פליטים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי א-טאלביה הם בעיקר עקורים.[דרושה הבהרה] המחנה הוקם על שטח של 130 דונם כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.[1]
  • מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוקם בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774 דונם. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969–1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.

לבנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני האו"ם משנת 2019, בלבנון חיים 476,033 פליטים פלסטינים, ונוספו להם 27,248 פליטים פלסטינים שחיו בסוריה וברחו ללבנון עקב מלחמת האזרחים בסוריה[2]. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים נוצרים.[3] על פי נתוני מפקד האוכלוסין הלבנוני שנערך ביולי 2017, מספר הפליטים בלבנון עומד על 174,422 נפש המתגוררים ב-12 מחנות פליטים ו-156 יישובים. המספר הצטצמם בכמחצית לאחר שרבים היגרו למדינות המערב בגין מדיניות האפליה רבת השנים שנוקטת כלפיהם ממשלת לבנון.[4] בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.

מחנה הפליטים בורג' אל-בראג'נה בלבנון

סוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוריה מתגוררים כ-300,000 פליטים פלסטינים. רובם נהנים מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבם דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הם נעדרים אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בזכות השיבה.

ירושלים: מחנה פליטים שועפאט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחנה פליטים שועפאט בעיר ירושלים. שטח המחנה הרשמי הוא במרכז התמונה ומאופיין בבנייה נמוכה; מצדי המחנה שכונות פלסטיניות נוספות שנמצאות מעבר לגדר ההפרדה (הנראית בתחתית התמונה) ושבהן הבנייה גבוהה

מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 1965–1966, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים ממלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.

הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים[7]), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים[8]).

הפליטים בשטחי הרשות הפלסטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים אשר גרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.

רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2010, גרים ברצועה כ-1.1 מיליון איש[9] מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.

באזור יהודה ושומרון גרים, לפי הערכות מסוימות, כ-2.6 מיליון פלסטינים,[10] מהם מוגדרים 778,000 כפליטים וכ-198,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. לפי הערכות אחרות, הפלסטינים ביהודה ושומרון מונים כמיליון וחצי איש בלבד.[11][12][13]

מחנות פליטים ברצועת עזה:

מחנה הפליטים ג'לזון, בשטחי הרשות הפלסטינית

מחנות פליטים ביהודה ושומרון:

שיקום מחנות הפליטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
משלחת הסקר הכלכלית, בראשות גורדון קלאפ, נוחתת בישראל (אוקטובר 1949)

כבר עם תחילת ועידת לוזאן (אפריל עד ספטמבר 1949) שזומנה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בעקבות המלצת ועדת הפיוס לארץ ישראל (שהורכבה מנציגי שלוש מדינות: ארצות הברית, צרפת וטורקיה) במטרה לגבש הסכם שלום כולל וקבוע בין מדינת ישראל למדינות ערב, נכללה סוגיית שיקום הפליטים בראש סדר היום. מדינת ישראל הסכימה להחזרת כ-100,000 פליטים ושיקום השאר (כ-600,000) במקום מושבם,[14] תמורת פיצויים שחלקם יגיעו מישראל והשאר מהקהילה הבין-לאומית[15] והקרן הקיימת אף הודיעה שהיא מוכנה לשלם פיצויים עבר הקרקעות שננטשו כדי ליישב בהן יהודים במקום הפליטים.[16] הוועידה שלחה לאזור "משלחת סקר כלכלית" כדי לבדוק את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בכל מדינה לקלוט פליטים. בראש הסקר עמד הדיפלומט גורדון קלאפ שהחל בקידום תוכניות לשיקום וגיוס כספים.[17][18] בפועל רק ירדן שיתפה פעולה עם תוכניות השיקום, מתוך מחשבה שהכספים שיופנו לשיקום יעזרו בביסוס המדינה שהייתה בעלת משאבים מוגבלים.[19] כל הפליטים שהיו בשטחה קיבלו אזרחות ירדנית, אך צעד דומה לא קרה בלבנון, בסוריה ובמצרים. בשנת 1953 הציעה ארצות הברית לתרום 800 מיליון דולר לתוכנית שיקום הפליטים.[20]

לאחר מלחמת ששת הימים הקימה ממשלת ישראל את הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים.

בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית, בין השאר הוקמה בדרך זו שכונת קנדה ברפיח.[21]

שאכר ח'זעל שנולד במחנה הפליטים בלבנון הקדיש לתיאור חיים במחנה מספר ספרים. הוא גם פועל למציאת מקורות פרנסה לתושבי המחנות ולפליטים אחרים.

פגיעה במלחמות ובמעשי איבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מחנות הפליטים הוקמו בעקבות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. מחנות הפליטים שהוקמו ברצועת עזה, שבשליטת מצרים, ובגדה המערבית, שבשליטת ירדן, עברו במלחמת ששת הימים לשליטת ישראל. בספטמבר 2005 יצאה ישראל מרצועת עזה, במסגרת תוכנית ההתנתקות, והחל מיוני 2007 הטילו ישראל ומצרים סגר על רצועת עזה.

מלחמות ומעשי איבה נוספים במזרח התיכון הביאו לפגיעות במחנות הפליטים ובתושביהם, שלעיתים הפכו לפליטים פעם נוספת. אירועים בולטים:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחנות הפליטים הפלסטינים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר אונר"א
  2. ^ Annual operational report 2019, אונר"א, ‏2019 (באנגלית)
  3. ^ Julie Marie Peteet, Landscape of hope and despair: Palestinian refugee camps, page 177
  4. ^ כמה "פליטים" פלסטינים יש בלבנון?, באתר ערוץ 7
  5. ^ אתר למנויים בלבד עמירה הס, מפקד אוכלוסין בלבנון: מספר הפליטים הפלסטינים במדינה קטן פי שלושה מנתוני האו"ם, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2017
  6. ^ "תושב אל-ירמוך ל-nrg: "חייבים סיוע בינלאומי דחוף"". NRG. נבדק ב-2018-02-03.
  7. ^ שועפט באתר עיריית ירושלים
  8. ^ פרופיל שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט - סקירה, לארה פרידמן ועו"ד דן זיידמן, לקוח מתוך Ir Amim Jerusalem Bulletin מ-28 באוגוסט 2006
  9. ^ פליטים פלסטיניים: תיאור כללי, באתר אונר"א, נתונים סטטיסטיים על פליטים פלסטינים לפי אזור גיאוגרפי, ‏27 ביולי 2014 (באנגלית)
  10. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, מסמך רשמי מראה כי 2.6 מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה, באתר הארץ, 30 ביוני 2013
  11. ^ The 1.5 Million Population Gap, The American Enterprise Institute for Public Policy Research (AEI), January 10, 2005.
  12. ^ מייקל וייז, רוברטה זייד, בנט צימרמן, ‏דמוגרפיה, תכלת 25, סתיו התשס"ז 2006
  13. ^ ראו גם דמוגרפיה - מחקרים, מאמרים וכתבות, אתר המכון לאסטרטגיה ציונית
  14. ^ ג'ון קמחי, ועדת הפיוס מקווה לסיום מוצלח של השיחות עוד לפני עצרת אונ"א בספטמבר, הַבֹּקֶר, 31 ביולי 1949
  15. ^ י ושיץ, אל שכנינו, על המשמר, 29 במרץ 1949
  16. ^ צבי רותם, מדיניות קרקעית במדינת ישראל, דבר, 20 בינואר 1949
  17. ^ תכנית קלאפ לשיקום הפליטים, הצופה, 22 בדצמבר 1949
  18. ^ קבוצת הסקר יצאה את הארץ, חרות, 12 באוקטובר 1949
  19. ^ עבדאללה ושיחות רודוס, הצופה, 10 במרץ 1949
  20. ^ סך של 800 מיליון דולר בתכנית שיקום הפליטים, חרות, 2 בנובמבר 1953
  21. ^ דני צדקוני, מה שנשאר משיקום הפליטים, דבר, 10 בפברואר 1982
  22. ^ אתר משרד החוץ
  23. ^ אתר למנויים בלבד צבי בראל, מחנה הפליטים הפלסטינים בסוריה תחת מצור; תושביו גוועים ברעב, באתר הארץ, 2 בינואר 2014
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחנות_הפליטים_הפלסטינים&oldid=39882489"
pFad - Phonifier reborn

Pfad - The Proxy pFad of © 2024 Garber Painting. All rights reserved.

Note: This service is not intended for secure transactions such as banking, social media, email, or purchasing. Use at your own risk. We assume no liability whatsoever for broken pages.


Alternative Proxies:

Alternative Proxy

pFad Proxy

pFad v3 Proxy

pFad v4 Proxy