מבצע דקל
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||
| תאריכים | 9 ביולי 1948 – 19 ביולי 1948 (11 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הגליל התחתון | |||||||||||||
| קואורדינטות |
32°46′53″N 35°12′06″E / 32.781502777778°N 35.201738888889°E | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   מבצע דקל | ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
מבצע דקל היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות, אשר נערך בעיקר נגד צבא ההצלה, כחלק מקרבות עשרת הימים, בין ליל 8 ביולי-9 ביולי 1948 ועד 19 ביולי 1948. מספר קרבות מקומיים נערכו גם בימים הבאים. במסגרת המבצע צה"ל כבש שטחים נרחבים בגליל, כך שבסיומו היו בידי ישראל הגליל המערבי כולו, כמו גם רובו של הגליל התחתון, כולל נצרת, שפרעם, ציפורי וכפרים ערביים רבים נוספים. למרות כישלונותיו ברוב הקרבות, צבא ההצלה הוכה אמנם, אך לא מוגר, וגם לאחר תום המבצע שמר על כושר לחימה ניכר.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף שלט צה"ל בגליל המערבי ברצועת חוף צרה. כוחות צבא ההצלה, אשר לא ראו עצמם כפופים לתנאי ההפוגה, המשיכו במהלכה בהתגרויות. אלה הגיעו לשיא בקרב באל בירווה ב-24 ביוני 1948.
עיקר המאמץ של צה"ל, עם תום ההפוגה הראשונה, הופנה לחזית המרכז (מבצע דני), ואילו בצפון הופעל צה"ל למטרות מוגבלות, כמו ניסיון כיבוש ראש הגשר הסורי במשמר הירדן (מבצע ברוש). גם מבצע דקל תוכנן תחילה למטרות מוגבלות, והרחבתו הותנתה בהתפתחות המלחמה. כך למשל, לא ידוע היה האם הצבא הלבנוני יעמוד מן הצד.
מטרת המבצע בשלב א' הייתה להשיג אחיזה בגבעות שבשוליים המערביים של הגליל התחתון, כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. בו בזמן, כוחות ניכרים הוחזקו כעתודה, בין היתר למקרה של התערבות לבנונית. בהמשך, כאשר לבנון, כפי שהתברר, נותרה פסיבית, אמור היה צה"ל למגר כליל את צבא ההצלה.
הכוחות המשתתפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צה"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב. במבצע השתתפו גדוד 71 וגדוד 73, המשוריין בחלקו, של חטיבה 7, עליה פיקד בן דונקלמן. לחטיבה 7 צורף גדוד 21 של חטיבת כרמלי, עליו פיקד אהרן יריב (רבינוביץ', בעוד שאר הגדודים של 'כרמלי' היו עסוקים במבצע ברוש). בהמשך הוכפפו למפקדת המבצע גם כוחות של חטיבת גולני (שחלק גדול מכוחותיה היה מועסק בקרבות סג'רה ובמבצע 'ברוש'), וכוחות חי"ם של מחוז חיפה.
הערבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוחות צבא ההצלה, אשר מנו בכללותם שלוש חטיבות מוקטנות, הפנו את עיקר מאמציהם לאזור סג'רה, וניהלו קרב עיקש לכיבוש המקום. כך, בגזרה בה נערך המבצע, היה ריכוז הכוחות הערביים דליל. כן כללו הכוחות הערביים מיליציות כפריות מקומיות וככל הנראה, באזור נצרת, גם גדוד מוקטן של צבא הג'יהאד הקדוש.
שלב א' - הרחבת רצועת החוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]בליל 9-8 ביולי 1948, עוד לפני תום ההפוגה, יצאה מקיבוץ (כיום מושב שיתופי) רגבה פלוגה מגדוד 21 מלווה בשני משוריינים מחטיבה 7 ושני תותחים 65 מ"מ לעבר הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק). לאחר הפגזה, פרצו המשוריינים והלוחמים לכפר, והוא נכבש במהרה ללא נפגעים, לאחר שתושביו ברחו במהירות.
בהמשך כבשה מחלקה מגדוד 71 של חטיבה 7, יחד עם כוחות מסייעים, את תל כיסון ממזרח לעכו. כן הרחיב כוח אחר של הגדוד את אחיזת צה"ל בסביבת אל בירווה. כל אלה הושגו ללא נפגעים לצה"ל. בימים הבאים ניסו הערבים לכבוש חזרה את המשלטים שאבדו בסביבות אל בירווה, החזירו לידיהם, לזמן מה, את אחד המשלטים, ויתר ההתקפות נהדפו. אבדות גדוד 71 בקרבות אלה כללו ארבעה הרוגים.
בליל 10-9 ביולי 1948 יצא מכויכאת הכוח שכבש את הכפר וכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). הקרב היה קצר כיוון שתושביו ומגיניו נמלטו.
לאור כיבוש כפרים אלה נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא ב-10 ביולי 1948.
שלב ב' - כיבוש הגליל התחתון
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב הבא היה כיבוש הכפר הגדול שפרעם שבו היה רוב נוצרי, ומיעוט דרוזי ומוסלמי. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים, והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. במקום זאת, סוכם כי יבוצע ירי באוויר בעת המעבר ברובע הדרוזי. ההתקפה החלה בליל 13 - 14 ביולי 1948, בהפגזה, אשר פסחה על הרובע הדרוזי. לאחר מכן פרצו כוחות מגדוד 21 לתוך שפרעם וכבשו אותה. אבדותיהם: פצוע קל אחד. התושבים המוסלמים נמלטו, והנוצרים והדרוזים נשארו. כוח מגדוד 73 יצא משפרעם לאעבלין וכבש את הכפר ללא קרב.
כיבוש נצרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלחת השלב הראשון של המבצע הביאה לחידוש התנופה שמטרתה הייתה לכבוש את נצרת שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י, ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה, ששם תקף צבא ההצלה ללא הפסקה. לצורך הכיבוש תוגבר הכוח המיועד למבצע בגדוד 13 ('גדעון') של 'גולני', בקורס המ"כים של החטיבה ובכוחות חי"ם.
קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל. כיוון שכך, הוחלט לתקוף את נצרת מכוון שפרעם, מצפון-מערב. הכביש משפרעם (כיום כביש 79) היה צר ומצידיו היו מספר כפרים ערביים.
בליל 16-15 ביולי 1948 יצאו כוחות חטיבה 7 וגדוד 21 משפרעם לעבר נצרת. לפנות בוקר כבשו כוחות גדוד 21 את הכפר הגדול צפוריה (היום מושב ציפורי), ואת גבעה 258 שלצד הכביש. בקרבות אלה נפצעו שני לוחמים ונהרג טוראי חיים פיש.
כוח החי"ם כבש את הכפר אל-מוג'ידל (היום מגדל העמק), וחיילי קורס המ"כים כבשו את הכפר מעלול. בכך נפתחה הדרך לכפר החורש. במשך 16 ביולי 1948 כבש גדוד 13 את עילוט. כל אלה יצרו את הרושם כי ההתקפה על נצרת תבוא מדרום. בינתיים, לצורך ההתקפה על נצרת, התארגנה שיירת מסע מורכבת משתי פלוגות משוריינות, פלוגת זחל"מים, אחד מהם חמוש בתותח 20 מ"מ, כל אלה של גדוד 73, ושתי מחלקות מגדוד 13.
מפקד נצרת שלח פלוגת שריוניות לעצור את השדרה הממונעת. תותח 20 מ"מ, שהיה באמצע השדרה, הועבר קדימה ובמרחק של כ-500 מטר הורד מהכביש ופתח באש על שריוניות צבא ההצלה. הפגיעות היו מדויקות ומתוך תשע שריוניות נפגעו שש והיתר נסו. השמדת השריוניות פתחה את הדרך לנצרת.
בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו בלילה. בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל. פקודות המטכ"ל לאחר כיבוש העיר הורו על שמירת המקומות הקדושים ועל מניעת ביזה. בנוסף, דוד בן-גוריון הורה במפורש להניח לתושבים להישאר.
לאחר כיבוש נצרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם נפילת נצרת נראה היה כי התמוטט כוחו של קאוקג'י בגליל התחתון. הכפרים דבוריה ואיכסל נכנעו. הוסר הלחץ מסג'רה ולוביה נפלה ללא קרב. לקראת סוף הקרבות נכבשה סחנין אך הכוח הכובש נסוג והיא נכבשה שוב על ידי כוחות קאוקג'י. צה"ל השתלט בנוסף על מספר כפרים ובהם טמרה, כאבול, כאוכב וכפר מנדא, שאף ממנו צה"ל נסוג, והוא נתפס מחדש על ידי צבא ההצלה. תחת רושם זה, כי 'צבא ההצלה' מתמוטט, נעשה ניסיון לכבוש את תרשיחא ומעיליא (מבצע 'הצלחה'), אולם גדוד של 'צבא ההצלה', אשר שהה באימונים בלבנון, הוזעק אל הגליל. בעזרת אותו גדוד, ניסיון זה נהדף, וגדוד 21 ספג שישה הרוגים ו-21 פצועים. חייל אחד, אברהם שוארץ, נעדר.
תוצאות המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצה"ל היו כ-20 הרוגים במבצע זה, כולל בקרבות ובתקריות שבהמשכו.
צבא ההצלה אומנם לא מוגר, אך בכל זאת היה מבצע דקל הצלחה גדולה לצה"ל (לצד מבצע דני). צה"ל כבש את רובו של הגליל התחתון. קאוקג'י ברח לתרשיחא שם הקים את מפקדתו החדשה ונשאר בה עד לתבוסתו הסופית במבצע חירם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צדוק אשל (עורך), חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1973
- משה כרמל, מערכות צפון, הוצאת מטכ"ל, 1949
- תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1959
- נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מודן, עמ' 406-412, 1998
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מוסטפא עבאסי, כיבוש נצרת: העיר הערבית ששרדה את המלחמה, עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, עמ' 101-121
- נדב מן, פקוד צפון: המבצעים שהחזירו לנו את הגליל העליון, באתר ynet, 31 במאי 2013
| מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות | |
|---|---|
|
