פיניקית

פיניקית

תפוצת השפה הפיניקית
מדינות	פיניקיה, קרתחדשת
כתב	אלפבית פיניקי על גלגוליו
משפחה	כנענית (שמית צפון־מערבית)
לאום	פיניקים (כנענים)
קוד שפה	xpu
קוד ISO 639-2	phn
קוד ISO 639-3	phn
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

פיניקית היא שם כולל למשפחת ניבים כנעניים שדוברו במהלך האלף ה־1 לפנה"ס לאורך אזורי החוף הצפוני של כנען, מארוד שבצפון ועד יפו ודור שבדרום, ובייחוד בערים צור, צידון וגבל, כמו גם באזורים מסוימים בקפריסין ובאנטוליה. בעקבות הקולוניזציה הפיניקית התפשטה השפה מערבה לאזורי החוף בצפון אפריקה, למלטה, לסיציליה, לסרדיניה, לקורסיקה ולאיבריה, ושם התפתחו הניבים הפוניים והנאו־פוניים, שמקורם בפיניקית.

מקורות השפה

אוצר המלים

ראו גם – רשימת כתובות כנעניות וארמיות

חקר הפיניקית מבוסס בעיקרו על אוסף מצומצם של כתובות, שרובן בעלות אופי רשמי או דתי, ועל תעתיקים מעטים לאכדית, ליוונית וללטינית. שני אוספי כתובות המרכזיים הם KAI ו־CIS.

תקופות לשוניות לפי הכתובות

פיניקית מוקדמת

הכתובות הקדומות ביותר ששרדו התגלו בעיר גבל, והן מתוארכות למאה ה־10 לפנה"ס לערך. בערים צור וצידון התגלה אוסף אחר של כתובות, המתוארכות ברובן למאות ה־5–2 לפנה"ס. כתובות נספות התגלו ברחבי פיניקיה וסביבתה, וכן במושבות הפיניקיות באיי הים התיכון, צפון אפריקה ודרום אירופה. לשונן של כתובות צור וצידון מוגדרת במחקר כפיניקית ה"סטנדרטית".^{[דרוש מקור]} היא נבדלת במובנים מסוימים מלשון כתובות גבל, אך במקרים רבים קשה לקבוע אם ההבדלים הם ניביים או שהם נעוצים בפערי הזמן.

פונית

חלק ניכר מן הכתובות הפיניקיות (רובן כתובות נדר פיניקיות) התגלו במושבות הפיניקיות. כתובות אלה, שהקדומות שבהן מתוארכות למאה ה־12 לפנה"ס, משקפות התפתחות של השפה במרוצת השנים, והמאוחרות שבהן משקפות דיאלקט מערבי ומאוחר יחסית (בין המאה ה־6 לפנה"ס ל־146 לפנה"ס, חורבן קרתחדשת/קרתגו) של השפה הפיניקית, שנהוג לכנותו "פונית", על שם הכינוי הלטיני לפיניקים. הוא נבדל מן הפיניקית הסטנדרטית בצורת הכתב ("קורסיבי" יותר, המסומן ביישור הקווים העולים או יורדים מהאותיות) ובנורמות האורתוגרפיות שנהגו בו ואף במאפיינים פונולוגיים ודקדוקיים מסוימים, וניכרת בו לעיתים גם השפעתן של השפות המקומיות.

נאו־פונית

הכתובות המתוארכות לתקופה שאחרי חורבן קרתחדשת (146 לפנה"ס) עד המאה ה־6 לספירה מכונות "הכתובות הנאו־פוניות", והן משקפות התפתחות נוספת של השפה ושל מערכת הכתב. הכתב נעשה קורסיבי הרבה יותר והתרחק מאוד מהכתב המקורי (כתב כזה היה בשימוש אצל ההדיוטות עוד קודם לחורבן). גלגול מאוחר זה של הפיניקית שרד בצפון אפריקה לפחות עד פלישת הוונדלים בסביבות המאה ה־5 לספירה, וצאצאי הפיניקים כינוהו "כנענית", כפי שתיעד אב הכנסייה אוגוסטינוס. רובן המוחלט של הכתובות הנאו־פוניות הן כתובות הקדשה דתיות קצרות – כתובות נדר פיניקיות.

הגייה

הכתובת הפיניקית באותיות לטיניות מלפקי "פעולות הידיים של רוגטה האמן"

חלק מהכתובות הנאו־פוניות נכתבו בתעתיק לאותיות רומיות או יווניות:

	הכתובת המתועתקת המקורית	שחזור משוער לפיניקית	עברית מודרנית
כתב יווני (KAI 175)	ΛΑΔΟΥΝ ΛΥΒΑΛ ΑΜΟΥΝ ΟΥ ΛΥΡΥΒΑΘΩΝ ΘΙΝΙΘ ΦΑΝΕ ΒΑΛ ΥΣ ΝΑΔΩΡ ΣΩΣΙΠΑΤΙΟΣ ΒΥΝ ΖΟΠΥΡΟΣ ΣΑΜΩ ΚΟΥΛΩ ΒΑ ΡΑΧΩ	לאדן לבעל חמן ו לרבתנ תנת פנ בעל אש נדר ΣΩΣΙΠΑΤΙΟΣ בן ΖΟΠΥΡΟΣ שמע קלא ב רכא	לאדון לבעל חמון ו־ לרבתנו לתנית פני־בעל אשר נדר סוסיפטיוס בן זופירוס (כי) שמעו/שמע קולו (ו)ב־ רכוהו/ברכו
כתב לטיני (KAI 178)	FELIOTH . IADEM . SY RO GATE . ΥΜΜΑ NNΑΙ	פעלת ידם ש ר־ געטא אמ־ נ	פעולות הידיים של רוגטה האמן.

מקור נוסף המשמש לשחזור ההגייה הפיניקית הוא המחזה "פוינולוס" ("הפוּני הקטן") שחיבר המחזאי הרומי פלאוטוס בסוף המאה ה־2 לפנה"ס. המחזה, הכתוב לטינית, כולל פסקה רציפה וארוכה למדי בפונית בתעתיק לאותיות רומיות וכן כמה מילים וביטויים פוניים המפוזרים לאורך הטקסט, לדוגמה: "yth alonim u-alonuth sicorathi sy-macom syth", כלומר "את אלונים ואלונות זכרתי שמקום זאת". בתהליך המסירה של הטקסט שיבשו ככל הנראה המעתיקים את החלקים הפוניים מאחר שלא הבינו אותם. אולם חוקרים מודרניים הוכיחו שהטקסט שנכלל במחזה אכן משקף ניב פיניקי כלשהו והציעו תיקונים שונים לטקסט המשובש.

סיווג

הפיניקית שייכת לכנענית, שפה מהענף הצפון־מערבי של השפות השמיות, ומתועדות בה התכונות האופייניות לענף זה, בראש ובראשונה המעתק ‏w‏>y בתחילת מילה. לדוגמה, המילה "ירח" (במקור warḫu*) נכתבת בפיניקית ביו"ד, כמו בעברית.

בתוך הענף הצפון־מערבי משתייכת הפיניקית למשפחת השפות הכנעניות, והיא חושפת זיקה לשונית עמוקה ללשון מכתבי אל־עמארנה, לעברית המקראית ולמואבית. בדומה לשפות כנעניות אחרות, חל בה המעתק הכנעני, והיא כוללת את תווית היידוע התחילית 'ה' ואת הכינוי הפרוד למדבר "אנכ". הדמיון בין הפיניקית, ובייחוד הפיניקית מגבל, לבין העברית המקראית בא לידי ביטוי באוצר המילים, בדקדוק ובמבנים התחביריים המשותפים לשתי השפות.

מערכת הכתב

פיניקית נכתבה באלפבית פיניקי, שמקורו בכתב הכנעני הקדום. הפיניקים היו הראשונים לעשות שימוש נרחב בכתב זה, שהוא המקור לרוב מוחלט מן הכתבים האלפביתיים המודרניים.

בניגוד לעברית המקראית ולארמית, שהתמלאו בהדרגה במרוצת האלף הראשון לפנה"ס, הכתיב הפיניקי הוא כתיב חסר במובהק, שאיננו כולל שימוש באמות קריאה, אף לא בסופי מילים. רק במסגרת ה"פונית", בסביבות המאה השלישית לפנה"ס, נעשה לראשונה שימוש בלתי עקבי באות אל"ף לציון תנועות סופיות ובאות יו"ד לציון תנועות i ארוכות. סימון שיטתי יותר של תנועות באמות קריאה מתועד רק בשלב מאוחר מאוד, בכתובות ה"נאו־פוניות".

פונולוגיה

העיצורים

ראו גם – אלפבית פיניקי

הפיניקית קיימה 22 פונמות עיצוריות, כמו בעברית ובניבים כנעניים אחרים: /ʔ/, /b/, /g/, /d/, /h/, /w/, /z/, /ḥ/, /ṭ/, /j/, /k/, /l/, /m/, /n/, /s/, /ʕ/, /p/, /ṣ/, /q/, /r/, /š/, /t/.

העיצורים הפרוטו־שמיים ḫ ו־ġ, שהשתמרו בעברית לכל הפחות עד המאה הרביעית לפנה"ס^{[דרוש מקור]}, נעתקו בפיניקית כבר בשלב מוקדם ל־ḥ (בכתב: ח) ול־ʕ (בכתב: ע) בהתאמה, כפי שניתן ללמוד מן הכתב, שאיננו מבחין בין שני העיצורים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

התנועות

כיוון שהכתיב הפיניקי הוא כתיב חסר, ידיעותינו בדבר מערכת התנועות הפיניקית מוגבלות מאוד. ההשערות מבוססות בעיקרן על השוואה לניבים כנעניים אחרים, על תעתיקים של שמות פרטיים ועל עדויות מכתובות נאו־פוניות מאוחרות, שכתובות בכתיב מלא.

משערים שהפיניקית קיימה שלוש תנועות קצרות /a/, /i/, /u/ וחמש תנועות ארוכות – /ā/, /ī/, /ū/, /ē/, /ō/. שתי התנועות האחרונות, /ē/ ו־/ō/, מקורן בכיווצי הדיפתונגים /ay/ ו־/aw/. כיווצים אלה התרחשו ככל הנראה בפיניקית מוקדם מבעברית המקראית, שכן גם בכתובות הפיניקיות הקדומות ביותר אין זכר לקיומם של דיפתונגים. כך, למשל, כנגד הכתיב העברי "בית" מצוי בפיניקית הכתיב "בת": ”בת ז בני יחמלך” (=בית זה בנה יחמלך, KAI 4:1).

בפיניקית התרחש ללא ספק המעתק הכנעני, כפי שניתן ללמוד מתעתיקים לשמות פרטיים. יתר על כן, המעתק של ‏ā>‏ō בהברה מוטעמת נמשך זמן רב יותר בפיניקית מבניבים כנעניים אחרים וחל לא רק על תנועת ā ארוכה מיסודה, אלא גם על תנועות a קצרות שהתארכו. כך, למשל, תנועת ה־a בצורת הפועל קָטַל נעתקה ל־ο, כפי שניתן ללמוד מתעתיקים כגון malok (=מָלַךְ), samō (=שָׁמַע). בשלב כלשהו, ככל הנראה רק ב"פונית" או בפיניקית המאוחרת, נעתקו תנועות ō ארוכות ל־ū. כתוצאה מכך, תנועות ā ארוכות שנעתקו ל־ō במסגרת המעתק הכנעני התגלגלו ל־ū. למשל, המילה מָקוֹם מופיעה במחזה פוינולוס בתעתיק macum, שמעיד על התהליך maqām>*maqōm>maqūm*. המעתק ‏ō>‏ū התרחש גם במילים שלא הושפעו מן המעתק הכנעני, אך הייתה בהן ō ארוכה בהברה מוטעמת, למשל ‏μουθ‏ (mūt, =מָוֶת, maut>*mōt>mūt*).

נראה כי תנועות [a] קצרות בהברה סגורה בוצעו לעיתים כ־[œ] (תנועה אמצעית, בין a ל־e). כך עולה, למשל, מן התעתיקים האכדיים למילה "בעל", שבהם הצורה הרווחת יותר "bal" מתחלפת לעיתים ב־"bil". בתקופות מאוחרות יותר הועתקה המילה "בעל" ללטינית כ־"balle".

תנועת [i] קצרה הייתה קרובה כנראה בהגייתה ל־[e], כפי שניתן ללמוד מן התעתיקים היווניים μελκ (melk=מֶלֶךְ, בפיניקית נהגה במקור מִלְכְּ) ו־γερ (ger=גֵר), המופיעים לעיתים קרובות יותר מן התעתיקים הנדירים μιλκ (milk) ו־γιρ (gir).

מורפולוגיה

הכינויים

הכינויים הפרודים

מערכת הכינויים הפיניקית דומה במידה רבה לזאת הנוהגת בעברית המקראית:

גוף	יחיד	יחידה	רבים	רבות
ראשון	אנכ (ʔanōki*)		אנחנ (ʔanaḥnū*)
שני	את (ʔatta*)	את (ʔatti*)	לא מתועד	לא מתועד
שלישי	הא (huʔ*)	הא (hiʔ*)	המת (hummat*)	המת (himmat*)

הכינוי למדבר בפיניקית הוא אנכ (ʔanōki*), בדומה ל"אֲנֹכִי" העברי. ב"פונית" מתועד גם הכתיב אנכי (KAI 89:2), המעיד כי בפיניקית, כמו ביתר הלשונות הכנעניות, נעתקה ה־u הסופית של הכינוי ל־i ‏ (ʔanāku>ʔanōki*). הכינוי "אני" מתועד בפיניקית פעם אחת בכתובת ארכאית מסרדיניה מסביבות 1200 לפנה"ס.

התנועות הסופיות בכינויים לנוכח (ʔatta*) ולנוכחת (ʔatti*) משוחזרות על סמך השוואה לשפות שמיות אחרות, ואינן מתועדות. לעומת זאת, התנועות בצורות הנסתר (huʔ*) והנסתרת (hiʔ*) מסתמכות על תיעוד. הצורה hu מופיעה במחזה הרומי פוינולוס (943; 946) והצורה "הי" מתועדת בכתיב מלא נאו־פוני (KAI 130:3). כיוון שבכתובות הפיניקיות עדיין נכתבת האל"ף, יש להניח שהיא נהגתה.

ההבדל הבולט ביותר בין מערכת הכינויים הפיניקית לזאת העברית טמון בצורות הנסתרים/ות "המת", כנגד הם/הן שבעברית. הגיית הכינויים הללו אינה מתועדת, ואף היא משוערת בלבד. נראה כי כינויים אלה שימשו במקור לציון הנסתרים ביחסות העקיפות (דאטיב או אקוזטיב) והשתלטו בהמשך גם על כינויי הנושא. בגבלית עתיקה מתועדת גם הצורה "האת" ככינוי לנסתר. ה־t בכינוי זה מקורה אף היא, ככל הנראה, בכינוי האקוזטיבי, ואפשר שהצורה נגזרה ישירות מהכינוי לנסתרים "המת".

הכינויים החבורים

כינויי הקניין

גוף	יחיד	יחידה	רבים	רבות
ראשון	‏ø ‏‏ (ī-*)‏ ־י (ya-*) [אחרי שם בגנטיב] ־י (ay-*) [אחרי תנועה]		־נ (on-*)
שני	־ך (ka-*)	־ך (ki-*)	לא מתועד	לא מתועד
שלישי	‏ ø ‏ (ō-*) ־י (iyu-*). ־ה (ihu-*); ־ו (iw-*) [גבלית] ־ו (w-*) [אחרי תנועה]	‏ ø ‏ (ā:*) ־י (iya-*) ־ה (iha-*) [גבלית]	־ם (om-*) ־הם (hum-*) [גבלית]	־מ (em-*)

הכינוי למדבר ī-* (בכתב ø), המקביל לכינוי העברי, שימש בפיניקית כאשר הצטרף לשם ביחסת הנומינטיב או האקוזטיב, אך אחרי שם ביחסת הגנטיב שימש הכינוי ya-* (בכתב ־י). השוו, למשל, ”קראת את רבתי בעלת גבל ושמע קל” (=קראתי לגבירתי גבירת גבל ושמעה קולי, KAI 10). הבחנה זאת החלה להתערער כבר בפיניקית, ובכתובות מאוחרות יותר כתוב הכינוי ב־י גם כשהוא חובר לשם ביחסת הנומינטיב. ככל הנראה, בשלב זה כבר השתלט הכינוי ī- על כל המעמדים, והכתיב ביו"ד איננו אלא כתיב מלא.

כינוי הנסתר הרווח בפיניקית סטנדרטית הוא iyu-* (בכתב "־י"), שמקורו ככל הנראה ב־*ihu-, בנשילת הה"א (ihu>*iu>*iyu*). ואולם, לצדו נהג גם הכינוי ō ("‏ø‏" בכתב), שמקורו בצורת היסוד ‏ahu-*‏: ahu>*aw>ō*. גם בנסתרת נהגו שני כינויים שונים, ‏iya-*‏ (iha>*ia>*iya*) ו־ā-*‏(aha>ā*)‏.

בכתובות גבליות מוצאים עדיין כינויי גוף שלישי הכוללים את ה־h המקורית, למשל אבה (=אביו, ΚΑΙ 1:1, והשוו: "שָֹדֵהוּ", "פִּיהוּ" שבמקרא). ואולם, בכתובות גבליות מאוחרות יותר מתועד גם הכינוי לנסתר ־ו (כנראה iw-*), שמעיד על נשילת הה"א.

כינויי המושא

גוף	יחיד	יחידה	רבים	רבות
ראשון	־ן (ni-*)		לא מתועד
שני	־ך (ka-*)	־ך (ki-*)	לא מתועד	לא מתועד
שלישי	‏ ø ‏ (o-*) ־י (y-*) ־ה (hu-*); ־ו (w-*) [גבלית]	‏ ø ‏ (a-*) ־י (ya-*)	־ם (om-*)	לא מתועד

כינויי המושא בפיניקית מצטרפים הן לצורות הפועל המפורש הן לצורות המקור המוחלט והנטוי.

כינויי הרמז

לקרוב:

• ז (ze*) לזכר: ”ובקבר ז” (KAI 14:3), ובקבר הזה
• ז (zō*) לנקבה: ”בחלת ז” (KAI 14:3), בארון הזה
• אל (ʔille*) לרבים/רבות: ”הבתם אל” (KAI 4:2), הבתים האלה

בגבלית מתועדות לצד הצורות הללו גם הצורות:

• זנ לזכר: ”ארן זן” (KAI 1:2), ארון זה
• זא לנקבה: ”והערפת זא” (KAI 10:6), = והאכסדרה הזאת

בכתובות פיניקיות מקפריסין מתועדת גם הצורה אז (באל"ף פרוסתטית) כנגד "ז".

לרחוק:
בדומה לעברית, כינויי הרמז לרחוק זהים לכינויים הפרודים בגוף שלישי.

• הא (huʔ*) לזכר: ”הדבר הא” (ΚΑΙ 13:6) = הדבר ההוא
• הא (hiʔ*) לנקבה: ”על מלאכת הא” (KAI 10:13) = על המלאכה ההיא
• המת (hummat*) לרבים: ”במקמם המת” (KAI 26:17), = במקומות ההם

כינויי הזיקה

כינוי הזיקה הרווח בפיניקית סטנדרטית הוא אש (ʔιš*), המקביל ל־ש' הזיקה העברית בתוספת אל"ף פרוסתטית (השוו למילה אשר).
בגבלית משמש גם הכינוי ז (zu*), המקביל לכינוי הזיקה "זוּ" המתועד אף הוא במקרא: ”עַם זוּ קָנִיתָ” (שמ' טו טז).

מערכת השם

מערכת השם הפיניקית דומה מאוד לעברית ומקיימת אבחנות במין (זכר ונקבה), במספר (יחיד, רבים ושרידים של זוגי) ובמצב (נפרד או נסמך).

נטיית השם

	יחיד	יחידה	זוגי	זוגית	רבים	רבות
נפרד	ø (מלך)	־ת (ot-*, מלכת) ־ת (t-*, שת ‏ <šant* ‏)	־ם (ēm-*, ענמ=עיניים)	־תם (atēm-*, מאתמ=מאתיים)	־ם (īm-*, מלכם)	־ת (ōt-*, מלכת)
נסמך	ø (מלך)	־ת (at-*, מלכת) ־ת (t-*, שת ‏ <šant* ‏)	‏ø‏ (ē-*, לען =לעיני)	לא מתועד	‏ø‏ (ē-*, מלך)	־ת (ōt-*, מלכת)

בדומה לעברית, בפיניקית צורן הזכר הוא אפס, וצורת הזכר בנפרד זהה לצורת הנסמך. יוצאים מכלל זה השמות "אב", "אח" ו"פ" (=פֶּה), שצורת הנסמך שלהם הסתיימה בתנועה סופית (והשוו בעברית: "אבי־הכלה"). תנועה זאת הייתה בפיניקית סטנדרטית ū-* בנומינטיב ובאקוזטיב ו־ī-* בגנטיב. בפונית כבר השתלטה התנועה ū- על כלל המעמדים, כפי שבעברית השתלטה תנועת ī-.

הפיניקית קיימה את שני צורני הנקבה הפרוטושמיים at- ו־t-. בניגוד לעברית, השתמרה בפיניקית ה־t של צורן הנקבה at- גם בצורת הנפרד, למשל, "רבת" (=רבה, גבירה), "שנאת" (=שנאה). לעומת זאת, במערכת הפועל נשלה ה־t של סיומת הנסתרת. לאור המעתק a>o גם בתנועות שהוארכו באופן משני, נעתק צורן הנקבה בנפרד מ־at ל־ot. לעומת זאת, בצורת הנסמך הוא נותר ככל הנראה at-.

צורות הזוגי השתמרו בפיניקית ככל הנראה עד אמצע האלף הראשון לפנה"ס לערך. לאחר מכן התייחד השימוש בצורן הזוגי רק למילים מסוימות, כגון איברי הגוף, בדומה לעברית.

צורת הרבים והרבות, הן בנפרד הן בנסמך, זהות לסיומות העבריות.

מכיוון שהפיניקית נכתבה בכתיב חסר, אין לדעת עד איזה שלב התקיימו בה סיומות היחסה, אך יש להניח כי הללו נשלו בשלב יחסית מוקדם, בין המאה ה־9 למאה ה־7 לפנה"ס. עם זאת, קיומם של שני כינויים מובחנים לגוף המדבר, שהאחד מצטרף לשמות בנומינטיב ובאקוזטיב והאחר לשמות ביחסת הגנטיב (ר' לעיל, הכינויים החבורים), מציע כי ייתכן שתנועת הגנטיב השתמרה זמן רב יותר מתנועות היחסה האחרות.

מערכת הפועל

כמו העברית המקראית, מקיימת מערכת הפועל הפיניקית אבחנות של זמן/אספקט ואבחנות של מודוס.
בפיניקית קיימים שלושה מודוסים: אינדיקטיבי, לא־אינדיקטיבי וציווי. כמו בעברית, גם בפיניקית היטשטשה ההבחנה בין המודוס האינדיקטיבי ללא־אינדיקטיבי במרבית הצורות, אך בניגוד לעברית, קיימה הפיניקית הבחנה סדירה בין שתי הצורות בנטיית הנוכחים והנסתרים. סיומת הנוכחים והנסתרים במודוס האינדיקטיבי היא ūn- ("־נ" בכתב) ואילו במודוס הלא־אינדיקטיבי הסיומת היא ū- (‏"ø" ‏ בכתב). גם במקרא מתועדות צורות יִקְטֹל בנו"ן סופית, המקבילות לצורות האינדיקטיביות בפיניקית (למשל, "יִרְגָּזוּן", שמ' טו יד), אך הללו מופיעות רק ברבדים הארכאיים של המקרא ואינן נבדלות בהוראתן מהצורות המסתיימות בתנועה.

הבניינים

בפיניקית, כבעברית, קיימים שבעה בניינים עיקריים: קל, נפעל, פיעל, פועל, יתפעל, יפעיל, יופעל. בניין "יתפעל", המקביל ל"התפעל" העברי, מתועד בפונית בלבד. בגבלית עתיקה מתועדות כמה צורות שנהוג לזהותן כצורות השקולות בבניין יתפעל (המשקל הרפלקסיבי של בניין קל (GT), המקביל לבניין אתְפְּעֵל בארמית).

הבניין	קל	נפעל	פיעל	פועל	יתפעל	יפעיל	יופעל
נטיית הסופיות	קטל (qatol*)	נקטל (niqtal*)	קטל (qittil/qittel*)	קטל (quttal*)	לא מתועד	יקטל (yiqtil/yiqtel*)	לא מתועד
נטיית התחיליות	יקטל (yiqtul*)	יקטל (yiqattel*)	יקטל (yeqattel/yeqettel*)	יקטל (yequttal*)	לא מתועד	יקטל (yiqtil*)	יקטל (yoqtal*)
בינוני פועל	קטל (qōtel*)	נקטל (niqtal*)	מקטל (meqattel/meqettel*)	מקטל (mequttal*)	לא מתועד	מקטל (miqtil*)	מקטל (mequttal*)
בינוני פעול	קטל (qatīl/qatūl*)
ציווי	קטל (qtol*)	לא מתועד	קטל (qettel*)		לא מתועד	יקטל (yiqtel*)
מקור מוחלט	קטל (qatōl*)	לא מתועד	קטל (qettel*)		לא מתועד	יקטל (yaqtil*)
מקור נטוי	לקטל (liqtul*)	לא מתועד	לקטל (liqettel*)		לא מתועד	ליקטל/לקטל (liyaqtil/*laqtil*)

בניין קל. כמו בעברית, גם בפיניקית משמש הבניין לציון פעלים יוצאים (כגון "פעל" = עשה) ועומדים ("שכב" = שכב). הגזע של בניין קל בנטיית הסופיות היה qatol (כנגד qatal העברית). ה־a השנייה בצורות היסוד qatal* התארכה בהשפעת הטעם, ולאחר מכן נעתקה ל־‏ō‏ (qatal>*qa'tāl>qa'tōl'*). על מעתק זה מעידים תעתיקים כגון‏ ιαθων ‏ (yatōn, = נָתַן),; ναδωρ ‏(nadōr = נָדַר, KAI 175.3). יש להניח שבפיניקית, כבשפות שמיות אחרות, התקיימו בבניין קל לצד המשקל הנפוץ הטרנזיטיבי qatal גם המשקלים הסטטיביים qatil (כבעברית: יָשֵן) ו־qatul (כבעברית: יָכֹל), אך בהיעדר תעתיקים של צורות כאלה, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות.
צורת הפועל בנטיית התחיליות הייתה yiqtul. כמו בעברית, תנועת האית"ן הייתה בדרך כלל i. תנועת עה"פ הייתה u (בדומה ל"יִשְמֹר" העברי), כפי שניתן ללמוד מן התעתיק המאוחר ythmum (="אשְלים") המופיע במחזה הרומי פוינולוס. עם זאת, נראה שהתקיימו גם צורות במשקל yiqtal, בתנועת a בעה"פ (בדומה ל"יִלְמַד" העברי), כפי שעולה מן התעתיק timlacun (=תִּמְלְכוּ), אף הוא מפוינולוס. u הייתה תנועת עה"פ גם בצורת המקור הנטוי ‏liqtul‏, כפי שעולה מן התעתיק הלטיני liful, "לעשות (לפעול)".
על צורת הבינוני הפעיל qōtel מלמדים תעתיקים כגון ‏oζερβαλος‏ (ozerbalos, עוֹזֵר־בַּעַל)‏;‏ duber (דוֹבֵר, פוינולוס 944). צורת הבינוני הסביל שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי צורתו הייתה זהה לצורה העברית, qatūl, בהתבסס על התעתיק sebuim (כנראה זְבוּחִים). אחרים גורסים כי הצורה הייתה זהה לצורה הארמית, qatīl, על בסיס הכתיב ה"פוני" בעריך (=בָּרוּךְ) ותעתיקי השמות baric (=בָּרוּךְ) ו־baricbal (=בָּרוּךְ־בַּעַל).
שאלת קיומה של צורת סביל פנימי בבניין קל (בדומה לצורות מקראיות מעין טׁרַף, בר' לז לג) שנויה במחלוקת, אך קיימות מספר צורות בעלות משמעות פסיבית שהוצע לנתחן כצורות סביל פנימי של בניין קל. למשל, התעתיק הלטיני בפוינולוס gunebte (=גֻּנַּבְתִּי).

נפעל. כמו בעברית, נפעל מתפקד כבניין הסביל של בניין קל. לדוגמה: "נגזלת" (=נִגְזַלְתִּי, KAI 14.12), "ואל יקבר בקבר" (=ולא יִקָּבְרוּ בקבר, KAI 14.8). אופן ההגייה של צורות בבניין זה משוחזר על פי העברית. עם זאת, בכתובות אל־עמארנה מתועדות עדיין צורות בתנועת a אחרי ה־n (למשל, n(a)-aq-ṣap-ti, = נִקְצַפְתִּי, הִתְרַגַּזְתִּי), כך שאין לשלול את האפשרות שבפיניקית השתמרה תנועה זאת ולא נעתקה ל־i כבעברית.

פיעל ופועל. צורתו של הבניין הדגוש הפעיל בנטיית הסופיות הייתה qittel/qittil, כפי שעולה מכתיבים פוניים מלאים כגון "חידש" (=חִדֵּש; KAI 138:6), "טינא" (=הקים; KAI 119:2) ומן התעתיק היווני לשם אשמנשלם (Έσυμσελήμου, ="אשמן שילם", KAI 59:1). צורת הבינוני שנויה במחלוקת. התעתיק היווני μηρρη ‏ (merre, =מְאָרֵחַ; KAI 66:1)^{[דרושה הבהרה]} מציע שהצורה הייתה meqettel*, ובהתאם, יש להניח שתנועת e אחרי פה"פ התקיימה גם בנטיית התחיליות (yeqettel*). ואולם, ייתכן שבצורה μηρρη התקבלה תנועת ה־e כתוצאה מהיאלמות האל"ף וכי צורת היסוד הייתה ‏meqattel*‏ (məʔarreḥ>merreḥ*). יתר הצורות משוחזרות על פי העברית.

יתפעל. הבניין הרפלקסיבי של הסדרה הדגושה איננו מתועד בפיניקית. הוא מופיע בוודאות פעם אחת בלבד בכתובת נאו־פונית מאוחרת בצורה התקדש (=הִתְקַדֵּשׁ, KAI 138:1). יש להדגיש כי הה"א בצורה זאת אינה מעידה על העיצור h דווקא, אלא מסמנת את קיומה של תנועה תחילית, כמקובל באורתוגרפיה ה"נאו־פונית". עם זאת, השחזור יתפעל, ב־y תחילית, איננו מבוסס על תיעוד, אלא על השוואה לתהליך שחל בבניין הגרימה יפעיל (שבו נעתקה ה־h ל־y בהשפעת התנועה i, ור' להלן). לפיכך, לא ניתן לשלול את אפשרות קיומה של h תחילית בבניין זה.

יפעיל. התחילית של בניין הגרימה בפיניקית היא y, בניגוד ל־h הנוהגת בעברית ובשפות שמיות אחרות. למשל, יקדשת (=הִקְדַשְׁתִּי, KAI 43:9), ינח (=הִנִּיחַ, KAI 58). ככל הנראה נעתקה ה־h ל־y בהשפעת התנועה i הסמוכה לה (hiqtil>*yiqtil*). בנטיית התחיליות נשמטה התחילית, כמו בעברית, למשל ישחת (=יַשְׁחִית, KAI 24:15); יסף (יוסיף, KAI 10:11). לעומת זאת, בצורת המקור המוחלט השתמרה התחילית: ירחב (הַרְחֵב, KAI 26:4). בצורות המקור הנטוי מתועדות צורות המשמרות את ה־y התחילית (לירחי, לְשַמְּחוֹ, שורש רו"ח) וצורות שבהן ה־y נשמטה (לשבתי, לְהַשְבִּיתָה; לסיר, לְהָסִיר).

יפתעל. בכתובת אחירם מגבל מופיעות שתי צורות בבניין זה, המשמש כבניין הרפלקסיבי של בניין קל. ה־ת' של הבניין היא תוכית ולא תחילית: תהתפכ (=תִּתְהַפֵּךְ, KAI 1:2), תחתסף (=תִּשָּבֵר?, שם). הבניין קיים גם במואבית, על־פי מצבת מישע (שו' 11, 15: ואלתחם, שו' 19: בהלתחמה, שו' 32: הלתחם (בציווי)).

נטיית הגופים

נטיית הסופיות בבניין קל

	יחיד	יחידה	רבים	רבות
ראשון	קטלת (qataltī*)		קטלן (qatalnū*)
שני	קטלת (qataltā*)	קטלת (qatalt(ī)*)	לא מתועד	לא מתועד
שלישי	קטל (qatōl*)	קטל (qatalō*)	קטל (qatalū*)

גוף ראשון. הכינוי החבוי למדבר (בכתב: ת) היה ti- כבעברית, כפי שעולה מכתיבים פוניים מלאים מעין כעתבתי (=כָּתַבְתִּי, KAI 145:6).
הכתיב המלא ה"נאו־פוני" "כנא" (kannu*=הַיִינוּ) מציע שהכינוי למדברים (בכתב: נ) היה nu- בדומה לעברית (ה־"א" היא אם קריאה המציינת בדרך כלל תנועות ממין o).

גוף שני. העדות היחידה לסיומת הנוכח ta- היא התעתיק הלטיני iadata (=יָדַעְתָּ, פוינולוס 1017).
הכינוי החבוי לנוכחת איננו מתועד. ייתכן ששימר את התנועה הסופית (ti-), ואפשר שהתנועה נשלה, כמו בעברית המקראית (t-).
התעתיק המסופק sycartim (=זְכַרְתֶּם? פוינולוס 1023) הוא העדות היחידה לתנועה של סיומת הנוכחים (בכתב: תם). לסיומת הנוכחות אין תיעוד.

גוף שלישי. בניגוד למערכת השם, במערכת הפועל נשלה הסיומת t- בכינוי לנסתרת גם בפיניקית: שמע (=שָמְעָה, KAI 10:8). לאור המעתק ā>ō בהברה מוטעמת, יש לשער שהצורה הסתיימה בתנועת ‏o‏ (qatalat>qatalā>qatalo).

צורת הנסתרים הייתה qatalu, כפי שמלמדים הכתיב ה"נאו־פוני" "פעלא" (KAI 130:5) והתעתיק הרומי felu, המייצגים שניהם את המילה "פעלו" (=עָשׂוּ).

נטיית התחיליות בבניין קל

	יחיד	יחידה	רבים	רבות
ראשון	אקטל (ʔiqtul*)		נקטל (niqtul*)
שני	תקטל (tiqtul*)	תקטל (tiqtul(ī)*)	לא מתועד	לא מתועד
שלישי	יקטל (yiqtul*)	תקטל (tiqtul*)	יקטל (ן) (yiqtulū(n)*)	לא מתועד

מיליות

תווית היידוע

תווית היידוע בפיניקית הייתה ה (ha*) והצטרפה לתחילת השם שאותו היא מיידעת. העדות הראשונה לשימוש בתווית היידוע בפיניקית מצויה בטקסט מגבל המתוארך למאה ה־10 לפנה"ס לערך: ”כל מפלת הבתם אל” (=כל חורבות הבתים האלה, KAI 4:2), אך השימוש בה נותר בלתי סדיר גם ברבדים המאוחרים של השפה.

ב"פונית" ה־h של התווית לא נהגתה עוד, והיא בוטאה כתנועה בלבד או כתנועה שלפניה סותם סדקי (ʔ). הכתיבים ה"פוניים" שכוללים ה"א הם ככל הנראה כתיבים היסטוריים.

תווית המושא

תווית המושא הפיניקית היא אית (ʔiyat*), והיא משמשת לפני שמות מיודעים ומקבילה לתווית העברית "אֵת" ולתווית הארמית "ית". בניגוד לעברית, שבה הזדהתה תווית המושא "את" (בנטייה אוֹתוֹ) עם מילת היחס "את" (בנטייה אִתּוֹ), הפיניקית שימרה את ההבחנה בין שתי המיליות. כנגד תווית המושא "אית" כתובה מילת היחס "את" (שהוראתה "עם", "מ־" או "ל־") בלא יו"ד. עם זאת, ב"פונית" כבר התערערה ההבחנה בין שתי הצורות, וב"נאו־פונית" מתועדים התעתיקים et ו־‏yth‏ (=ʔæt*), שמעידים על נשילת ה־y.

בכתובות הפיניקיות הקדומות ביותר (כתובות מלכי גבל וכתובת כילמווה) טרם מופיעה תווית המושא, וייתכן שהדבר מעיד כי בתקופה זאת טרם נשלו בפיניקית סיומות היחסה.

מילות השלילה

מילת השלילה הנפוצה ביותר בפיניקית היא בל, לדוגמה: ”מלך גבר על יאדי ובל פעל” (=גָבָּר מָלַךְ עַל יאדי וְלֹא עָשָׂה [דבר], KAI 24:2), בדומה לעברית (למשל בצירוף "בל יתואר"). לצדה משמשות גם המילית אי (”אל יבקש בן מנם ך אי שם בן מנם”, = אל יבקש בו מאומה, כי לא שמו בו מאומה, KAI 14:4–5) והמילית אבל, שמורכבת משתי המיליות הקודמות (”ואם אבל תשת שם אתך”, =ואם לא תשים את שמי אתך, KAI 10:13). המילה "לא" אינה מתועדת בפיניקית.

מילת השלילה בציווי ובמשפטי משאלה היא אל כמו בעברית (”אל אל תפתח עלתי ואל תרגזן”, =אל, אל תפתח את ארון קבורתי ואל תרגיזני,13:3–4 KAI).

כתובת ארון קבורת תבנת

המקור הפיניקי	העתקה לעברית
אנך תבנת כהן עשתרת מלך צדנם בן אשמנעזר כהן עשתרת מלך צדנם שכב בארן ז. מי את כל אדם אש תפק אית הארן ז. אל אל תפתח עלתי ואל תרגזנ כ אי ארלן כסף, אי ארלן חרץ וכל מנם משד. בלת אנכ שכב בארן ז. אל אל תפתח עלתי ואל תרגזן כ תעבת עשתרת הדבר הא. ואם פתח תפתח עלתי ורגז תרגזנ אל יכן לך זרע בחים תחת שמש ומשכב את רפאם.	אנכי תבנת כהן עשתרת מלך הצידונים בן אשמנעזר כהן עשתרת מלך הצידונים שוכב בארון זה. מי אתה כל אדם, אשר תפיק את הארון הזה. אל, אל תפתח עליתי ואל תרגיזני כי אין אתי כסף, אין אתי חרוץ וכל מיני (כלים) לשוד, בלתי אנכי שוכב בארון הזה. אל, אל תפתח עליתי ואל תרגיזני כי תעבת עשתרת הדבר ההוא. ואם פתח תפתח עליתי ורגז תרגיזני – אל ייכון לך זרע בחיים תחת שמש ומשכב את רפאים!

ראו גם

• כנענית (אדומית, מואבית, עמונית, עברית, אוגריתית)
• רשימת כתובות כנעניות וארמיות

לקריאה נוספת

• נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942
• Friedrich, Johannes and Röllig, Wolfgang. 1999. Phönizisch-Punische Grammatik. 3. Auflage, neu bearbeitet von Maria Giulia Amadasi Guzzo unter Mitarbeit von Werner R. Mayer. (Analecta Orientalia, 5.) Roma: Pontificium Institutum Biblicum.
• Harris, Zellig S. 1936. A Grammar of the Phoenician Language. (American oriental Series, 8.) New Haven: American Oriental Society
• Krahmalkov, Charles R. 2001. A Phoenician-Punic Grammar. (Handbook of Oriental Studies; The Near and Middle East, 54.) Leiden: Brill
• Röllig, Wolfgang. 2011. Phoenician and Punic. In: Weninger, Stefan (ed.), in collaboration with Geoffrey Khan, Michael P. Streck and Janet C. E. Watson. The Semitic Languages: An International Handbook. (Handbücher zur Sprach - und Kommunikationswissenschaft / Handbooks of Linguistics and Communication Science 36.) Berlin : de Gruyter Mouton

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיניקית בוויקישיתוף

• פיניקית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שפה פניקית, דף שער בספרייה הלאומית