נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים
נבחרת כדורגל הנשים של ארצות הברית (הנקראת לעיתים קרובות "USWNT") היא נבחרת כדורגל הנשים הלאומית של ארצות הברית, המנוהלת על ידי פדרציית הכדורגל של ארצות הברית.
 | |||
| מידע כללי | |||
|---|---|---|---|
| התאחדות | פדרציית הכדורגל של ארצות הברית | ||
| השתייכות | CONCACAF | ||
|
דירוג פיפ"א (16 באוגוסט 2024) |
1  +4 | ||
| - ניקוד פיפ"א | 2,076.90 | ||
| - דירוג שיא | 1 (נמדד ביולי 2003) | ||
| - דירוג שפל | 5 (נמדד ביוני 2024) | ||
| מאמן | ולאטקו אנדונובקי | ||
| קפטן | בקי סאוורברון | ||
| מירב השערים | אבי וומבאק (184) | ||
| מירב ההופעות | קריסטין לילי (354) | ||
| אתר רשמי | |||
| תלבושת | |||
| |||
| משחק בינלאומי ראשון | |||
 איטליה 1 - 0  ארצות הברית(ג'סולו, איטליה; 18 באוגוסט 1985) | |||
| הניצחון הכי גדול | |||
ארצות הברית 14 - 0  הרפובליקה הדומיניקנית(ונקובר, קנדה; 20 בינואר 2012) | |||
| ההפסד הכי גדול | |||
 ברזיל 4 - 0 ארצות הברית(האנגג'ואו, סין; 27 בספטמבר 2007) | |||
| גביע העולם בכדורגל | |||
| הופעות | 8 (הראשונה ב-1991) | ||
| ההישג הטוב |
 מקום ראשון, 1991, 1999, 2015, 2019 | ||
| המשחקים האולימפיים | |||
| הופעות | 6 (הראשונה ב-1996) | ||
| ההישג הטוב |
מקום ראשון, 1996, 2004, 2008, 2012, 2024 | ||
| גביע הזהב לנשים | |||
| הופעות | 8 (הראשונה ב-1991) | ||
| ההישג הטוב |
מקום ראשון, 1991, 1993, 1994, 2000, 2002, 2006, 2014, 2018 | ||
בעת הקמתה היא הייתה נבחרת כדורגל הנשים המקצוענית הראשונה באמריקה, וכיום היא אחת מנבחרות הנשים הטובות בעולם. הדירוג הנוכחי של נבחרת ארצות הברית ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-1 בעולם, נכון ל-16 באוגוסט 2024, עלייה של 4 נקודות לעומת ניקוד קודם.[1] דירוג השיא 1 נמדד לראשונה[2] ביולי 2003, והדירוג הכי נמוך 5 נמדד לראשונה[2] ביוני 2024.
הנבחרת זכתה ארבע פעמים בגביע העולם (1991, 1999, 2015 ו-2019); חמש פעמים במדליית הזהב באולימפיאדה (1996, 2004, 2008 ו-2012, 2024), עשר פעמים בגביע אלגארבה. נבחרת הנערות של ארצות הברית זכתה באליפות העולם עד גיל 19 בשנים 2002, 2008 ו-2012.
במרץ 2004, שתיים מכוכבות הנבחרת, מיה האם ומישל אקרס, נבחרו על ידי פלה לרשימת 125 שחקני הכדורגל החיים הטובים בעולם, והיו הנשים היחידות ברשימה.
ב-1999 נבחרה הנבחרת כ"ספורטאי השנה" של ספורטס אילוסטרייטד, ועשרים שנה לאחר מכן, ב-2019, נבחרה כ"ספורטאי השנה" של המגזין טיים.[3]
היסטוריה
עריכה1985-1988: השנים הראשונות
עריכהמשחקה הראשון של נבחרת ארצות הברית התקיים במסגרת המונדיאליטו שנערך באיטליה בשנת 1985. במשחק, שהתקיים ה-18 באוגוסט, הפסידו האמריקאיות 1-0 למארחת הטורניר, משער של קרולינה מוראצ'ה. שלושה ימים לאחר מכן, במשחק נגד נבחרת דנמרק, כבשה מישל אקרס את השער הראשון בתולדות הנבחרת, במשחק שהסתיים בתוצאה של 2-2. את הטורניר עצמו, סיימה ארצות הברית עם תיקו אחד ושלושה הפסדים.
הניצחון הראשון של הנבחרת הגיע ב-7 ביולי 1986, במשחק בו היא ניצחה 0-2 את הנבחרת הקנדית. באותה שנה, סיימו האמריקאיות במקום השני במונדיאליטו, לאחר שהפסידו בגמר 1-0 לאיטליה. ב-3 באוגוסט 1987, במשחק ידידות נגד סין, ערכו שתיים מכוכבות העתיד של ארצות הברית - מיה האם וקריסטין לילי, את הופעת הבכורה שלהן בנבחרת. האם, שהייתה רק בת 15 וחמישה חודשים בזמן המשחק, היא השחקנית הצעירה ביותר אי פעם שלבשה את מדי הנבחרת האמריקאית.[4]
ביוני 1988 נערך בסין טורניר ההזמנה של פיפ"א, ששימש כאב טיפוס לגביע העולם לנשים שנוסד שלוש שנים מאוחר יותר. ארצות הברית הייתה אחת מ-12 הנבחרות שהשתתפו בטורניר, אך הודחה כבר ברבע הגמר על ידי האלופה שבדרך - נורווגיה. למרות ההדחה המוקדמת, נבחרה חלוצת הנבחרת קארין ג'נינגס, להרכב המצטיינות של הטורניר.
1989-1992: הזכייה בגביע העולם
עריכהבשנים 1989 ו-1990, קיימה הנבחרת האמריקאית רק שבעה משחקים, ובעיקר התכוננה לקראת גביע העולם הראשון. באפריל 1991 נערך בהאיטי גביע הזהב הראשון לנשים, ששימש כטורניר המוקדמות לגביע העולם. האמריקאיות סיימו את הטורניר במקום הראשון, לאחר שניצחו את כל חמשת משחקיהן ועם מאזן שערים של 49 שערי זכות (ממוצע של כמעט עשרה שערים למשחק) ואפס שערי חובה. בעקבות הזכייה, העפילה ארצות הברית לגביע העולם, והייתה הנציגה היחידה של CONCACAF בטורניר.
בנובמבר של אותה שנה נערך בסין גביע העולם הראשון בכדורגל נשים. את שלב הבתים סיימו האמריקאיות במאזן מושלם של שלושה ניצחונות, וברבע הגמר הביסו את נבחרת טאיוואן 0-7 מחמישייה של מישל אקרס (שיא כיבושים למשחק אחד בגביע העולם לנשים). בחצי הגמר פגשה ארצות הברית את גרמניה, ניצחה אותה 2-5, והעפילה לגמר הטורניר נגד נורווגיה. במשחק הגמר ההיסטורי, שנערך אל מול קהל של 63,000 צופים בגואנגג'ואו, ניצחו האמריקאיות 1-2 וזכו בטורניר. חוליית ההתקפה האמריקאית, שכללה את מישל אקרס, קארין ג'נינגס ואפריל היינריקס (קפטנית הנבחרת), זכתה לכינוי "החרב בעלת שלושת הלהבים" על ידי התקשורת הסינית[5], והייתה אחראית ל-20 שערים מתוך ה-25 שכבשו האמריקאיות בזמן הטורניר. ג'נינגס אף זכתה בפרס השחקנית המצטיינת של הטורניר, ואילו אקרס סיימה כמלכת השערים שלו, עם עשרה כיבושים.
עם חזרתה של הנבחרת לארצות הברית, לא זכו השחקניות לתשומת לב תקשורתית או לחשיפה ציבורית - דבר שגרם לרבות מהן לחזור למשחקי המכללות שאליהם היו רגילות. באותם ימים, סבלה הנבחרת מחוסר משאבים, ולכן לא ערכה כלל אימונים או משחקים. רק תשעה חודשים לאחר גביע העולם, קיימה הנבחרת את משחקה הראשון בשנה, ובסך הכל שיחקה שני משחקים בלבד במהלך 1992 (בשניהם הם הפסידה).[6]
1993-1998: התבססות
עריכה
בשנת 1993 קיימה הנבחרת משחקים רבים יותר באופן משמעותי מהשנה שקדמה לה, כאשר לשיא היא הגיעה ביולי, אז זכו האמריקאיות בגביע הזהב שהתקיים בלונג איילנד. שנה לאחר מכן, השתתפה הנבחרת במהדורה הראשונה של גביע אלגארבה, אך הפסידה 1-0 בגמר לנורווגיה. מאוחר יותר באותה שנה, הבטיחו האמריקאיות את השתתפותן בגביע העולם 1995, לאחר שזכו בגביע הזהב שנערך בקנדה.
בקיץ 1995 התקיים בשוודיה גביע העולם השני לנשים, אליו הגיעה הנבחרת כאחת מהפייבוריטיות לזכייה. את שלב הבתים סיימו האמריקאיות במקום הראשון עם 7 נקודות, וברבע הגמר הביסו 0-4 את יפן. בחצי הגמר פגשה ארצות הברית את יריבתה המושבעת נורווגיה, והפסידה לה 1-0. הנורווגיות המשיכו משם עד לזכייה בגביע. האמריקאיות לעומת זאת, סיימו את הטורניר במקום השלישי לאחר שניצחו 0-2 את סין. שנה לאחר מכן, נערך באולימפיאדת אטלנטה טורניר כדורגל הנשים הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. האמריקאיות סיימו את שלב הבתים במאזן מושלם של תשע נקודות וגברו בחצי הגמר 1-2 על נורווגיה. במשחק הגמר של הטורניר הן שיחקו נגד סין, ניצחו 1-2 וזכו במדליית הזהב. למרות שמשחק הגמר משך כ-76,489 צופים, הוא לא שודר בשום רשת שידור טלוויזיונית.
ב-21 במאי 1998 ערכה קשרית הנבחרת, קריסטין לילי, את משחקה ה-152 שלה בנבחרת, ובכך שברה את שיא המשחקים הבינלאומיים לנשים, בו החזיקה היידי סטור הנורווגית. בהמשך השנה, זכתה הנבחרת במדליית הזהב בטורניר הכדורגל של משחקי הרצון הטוב שנערכו בניו יורק. במהלך הטורניר, כבשה מיה האם את שערה ה-100 במדי הנבחרת, והחלה להתקרב לשיא השערים הבינלאומיים של אליזבטה ויניוטו האיטלקייה.
1999-2004: תור הזהב
עריכהכהכנה לגביע העולם שנערך ב-1999 בארצות הברית, ערכה הנבחרת סדרה של 19 משחקי ידידות, שנקראו "הדרך לפסדינה". במהלך משחקים אלו, הפסידו האמריקאיות בשני משחקים בלבד - אחד נגד סין ואחד נגד כוכבות העולם. אל גביע העולם הגיעה הנבחרת האמריקאית כנבחרת ותיקה, כאשר שש משחקניותיה זכו בגביע העולם של 1991 ושש נוספות כבר שיחקו בגביע העולם השני שלהן. משחק הפתיחה של הנבחרת נגד דנמרק, נערך באצטדיון ג'איינטס ומשך כ-78,972 צופים - שיא עולמי לאירוע ספורט נשים. את שלב הבתים סיימו האמריקאיות במאזן מושלם של שלושה ניצחונות, וברבע הגמר ובחצי הגמר, גברו על גרמניה וברזיל, בהתאמה. משחק הגמר של הטורניר, שנערך מול שיא חדש של 90,185 צופים, התקיים באצטדיון רוז בול שבקליפורניה, והפגיש את האמריקאיות עם נבחרת סין. במשחק עצמו, לא נכבש אף שער והנבחרת הלכו לדו-קרב בעיטות הכרעה, שם ניצחו האמריקאיות בפנדל המכריע מרגלי ברנדי צ'סטיין. לאחר הבקעת הפנדל, צ'סטיין הורידה את חולצתה ונותרה לבושה בחזיית ספורט בלבד - תמונה אשר הפכה לאחד מסמלי כדורגל הנשים ואף הופיעה על השער של ספורטס אילוסטרייטד.
גביע העולם הזה נחשב לנקודת מפנה בתולדות כדורגל הנשים[7], והתמיכה בו עלתה וצמחה ברחבי העולם, ובמיוחד בארצות הברית. לאחר הזכייה, ערכה הנבחרת סיבוב ניצחון של שלושה חודשים ב-12 ערים ברחבי המדינה, והצליחה למשוך קהל צופים רב למשחקים. בסיום השנה, זכתה הנבחרת כולה בפרס ספורטאי השנה של ספורטס אילוסטרייטד.
שנת 2000 הייתה השנה העמוסה ביותר בתולדות הנבחרת, לאחר שהיא ערכה 41 משחקים במהלכה. בשנה זו, זכו האמריקאיות בגביע אלגארבה ובגביע הזהב אך גם הפסידו 3-2 בגמר אולימפיאדת סידני לנורווגיה. בסיום האולימפיאדה, פרשה מישל אקרס מהנבחרת, ובכך הייתה לכדורגלנית הפעילה האחרונה ששיחקה עם הנבחרת במשחקיה הראשונים ב-1985. את הקריירה היא סיימה כסגנית מלכת השערים של הנבחרת (שנייה רק למיה האם) עם 105 שערים ו-37 בישולים.
בשנים 2001 ו-2002 זכתה חלוצת הנבחרת, מיה האם, בתואר כדורגלנית השנה בעולם מטעם פיפ"א, והייתה לכדורגלנית הראשונה שזוכה בפרס זה. גם חברתה לסגל, טיפני מילברט, הייתה מהמועמדות הסופיות לזכייה ב-2001, אך סיימה במקום השני.
על פי התכנון המקורי, גביע העולם 2003 היה אמור להיערך בסין, אך הועבר לארצות הברית בעקבות התפשטות מחלת הסארס במדינה. ארצות הברית נבחרה כמחליפה לאירוח התחרות, כיוון שצפוי היה שתצליח לארגן בזמן המועט שנותר לה את התחרות, זאת לאור האירוח המוצלח של גביע העולם הקודם. את שלב הבתים סיימה הנבחרת במאזן מושלם, וברבע הגמר ניצחה 0-1 את נורווגיה משער של אבי וומבאק. בחצי הגמר, נפגשה ארצות הברית עם גרמניה, אך לא הצליחה להתמודד מולה והובסה 3-0. בסופו של דבר, סיימה ארצות הברית במקום השלישי, לאחר ניצחון 1-3 על קנדה.
בקיץ 2004, לאחר שהנבחרת זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה, הודיעו מיה האם, ג'ולי פוודי, ג'וי פוסט וברנדי צ'סטיין על פרישתן מכדורגל פעיל. מהלך זה סימן את סוף "תור הזהב" של הנבחרת האמריקאית[8], שבתקופתו שלטה ארצות הברית בענף.
2005-2011: הקמה מחודשת
עריכהבנובמבר 2006 זכתה הנבחרת בגביע הזהב השישי שלה, לאחר ניצחון 1-2 בגמר על קנדה. בעקבות הזכייה, הבטיחו האמריקאיות את השתתפותן בגביע העולם שנערך שנה לאחר מכן בסין. בגביע העולם עצמו, הייתה קשרית הנבחרת, קריסטין לילי, לכדורגלנית הראשונה שמשחקת בחמישה גביעי עולם שונים. באותו טורניר, היא אף כבשה שער נגד אנגליה, והפכה לכובשת המבוגרת ביותר בתולדות גביע העולם לנשים (שיא שמאוחר יותר נשבר על ידי פורמיגה). במשחק חצי הגמר נגד ברזיל העדיף המאמן גרג ריאן את בריאנה סקארי, השוערת הוותיקה שלא שיחקה שלושה חודשים, רק משום שהיה לה עבר טוב נגד הברזילאיות[9]. זאת למרות שבשלב הבתים וברבע הגמר, הצדיקה השוערת הראשונה הופ סולו את מעמדה, כשספגה רק שני שערים בארבעה משחקים ושמרה בשלושה מהם על שער נקי. במשחק עצמו, האמריקאיות הפסידו 0-4, ורצף 51 המשחקים ללא הפסד של הנבחרת נקטע.
בתחילת 2008 מונתה פיה סונדהאגה השוודית למאמנת הנבחרת, והדריכה אותה בטורניר הכדורגל של אולימפיאדת בייג'ינג. ב-21 באוגוסט, נערך גמר הטורניר, בשחזור של חצי גמר המונדיאל משנה לפני כן - ארצות הברית נגד ברזיל. הפעם, ידן של האמריקאיות הייתה על העליונה וניצחון קטן של 0-1 בהארכה משער של קרלי לויד, הביא את מדליית הזהב לארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, ב-5 בנובמבר 2010, במשחק נגד מקסיקו, ערכה קריסטין לילי את הופעתה ה-354 והאחרונה בנבחרת. בכך הפכה לילי לאדם (גבר או אישה) בעל מספר המשחקים הבינלאומיים הרב ביותר בתולדות משחק הכדורגל.
את שלב הבתים של גביע העולם שנערך בשנת 2011 בגרמניה, סיימה ארצות הברית במקום השני עם שש נקודות. במשחק רבע הגמר נגד ברזיל, כבשה אבי וומבאק את שער השוויון בדקה ה-122 של ההארכה - שער שנחשב לאחד השערים החשובים ביותר בתולדות הנבחרת האמריקאית. בסופו של דבר ניצחה ארצות הברית, והצליחה להעפיל עד למשחק הגמר - שם פגשה את יפן המפתיעה. למרות שפעמיים הובילו ביתרון של שער, לא הצליחו האמריקאיות לשמור על התוצאה ובסופו של דבר, הפסידו ליפן 1-3 בדו-קרב פנדלים. בטקס הסיום של הטורניר זכתה שוערת הנבחרת, הופ סולו, בפרס כפפת הזהב, המוענק לשוערת המצטיינת של האליפות.
2012-היום: החזרה לצמרת
עריכהבטורניר הכדורגל של אולימפיאדת לונדון 2012, זכו האמריקאיות בפעם השלישית ברציפות במדליית הזהב. במשחק הפתיחה נגד צרפת כבשה אלכס מורגן צמד, ושער הניצחון שלה בדקה ה-123 בחצי הגמר נגד קנדה, הוכר על ידי פיפ"א כשער המאוחר ביותר שנכבש אי פעם בידי הנבחרת האמריקאית. בגמר הטורניר נגד יפן, ניצחה ארצות הברית 1-2 מצמד של קרלי לויד, שהפכה לכדורגלנית הראשונה שכובשת בשני גמרי אולימפיאדות שונים. באותה שנה זכתה חלוצת הנבחרת, אבי וומבאק, בפרס כדורגלנית השנה בעולם, לאחר שסיימה עם 20.67% מהקולות. בעקבות זכייתה, היא הפכה לאמריקאית הראשונה מזה עשר שנים שזוכה בתואר.
אל גביע העולם שנערך בשנת 2015 בקנדה, הגיעה הנבחרת האמריקאית כנבחרת בעלת ממוצע הגילאים הגבוה ביותר בתולדות גביע העולם לנשים - 29 שנים ו-5 חודשים. בעזרת הוותק הרב של שחקניותיה, זכתה הנבחרת בטורניר, לאחר שהביסה 2-5 את יפן בגמר. בעקבות הניצחון, הפכה ארצות הברית למדינה הראשונה שזוכה שלוש פעמים בגביע העולם לנשים. קרלי לויד, ששימשה כקפטנית בגמר במקומה של כריסטי ראמפון, הפכה לאדם הראשון מאז ג'ף הרסט במונדיאל 1966, שכובש שלושער בגמר גביע העולם. לאחר הטורניר הודיעה חלוצת הנבחרת, אבי וומבאק, על פרישה מהנבחרת כשלזכותה 184 שערים בינלאומיים - נתון המציב אותה במקום הראשון בכל הזמנים במספר השערים הבינלאומיים לגברים או נשים. באולימפיאדת ריו (2016) הודחה ארצות הברית כבר ברבע הגמר לאחר 1-1 בסיום 90 הדקות ובסיום ההערכה ולאחר הפסד 4-3 בפנדלים לנבחרת שוודיה, ובכך איבדה את תארה.
בגביע העולם 2019 ניצחה הנבחרת את כל משחקיה בטורניר, ניצחה את הולנד 2–0 במשחק הגמר, זכתה בגביע וסיימה עם מאזן שערים של 26–3.
באולימפיאדת פריז 2024 זכתה הנבחרת במדליית הזהב לאחר שניצחה את נבחרת ברזיל במשחק הגמר[10].
הישגי הנבחרת בטורנירים מרכזיים
עריכהגביע העולם
עריכה
ארצות הברית היא שיאנית הזכיות בגביע העולם לנשים, כשלזכותה ארבע זכיות. בנוסף, היא הנבחרת שהשתתפה במספר המשחקים הרב ביותר, וכן הנבחרת שכבשה הכי הרבה שערים וניצחה הכי הרבה. קשרית הנבחרת, קריסטין לילי, היא בעלת מספר המשחקים הרב ביותר בטורניר - 30, שנפרסו על פני חמישה טורנירים. כריסטי ראמפון, קפטנית הנבחרת בשני גביעי עולם, היא השחקנית המבוגרת ביותר ששיחקה במסגרת הגביע, בטורניר של 2015 כשהיא בת 40 ו-11 ימים. שוערת הנבחרת, בריאנה סקארי, היא השוערת בעלת מספר המשחקים הרב ביותר עם שער נקי - 10, שנערכו בשלושה גביעי עולם שונים.
שתיים משחקניות הנבחרת זכו בפרס כדור הזהב של הטורניר - קארין ג'נינגס ב-1991 וקרלי לויד ב-2015. שתיים נוספות זכו בפרס כדור הכסף - מישל אקרס ב-1991 ואבי וומבאק ב-2011, ושתיים גם זכו בכדור הארד - מישל אקרס ב-1999 והופ סולו ב-2011. מישל אקרס, שכבשה 10 שערים במהלך גביע העולם ב-1991, היא האמריקאית היחידה שזכתה בפרס נעל הזהב של הטורניר. קרלי לויד לעומתה, סיימה כמלכת השערים בגביע העולם ב-2015, אך זכתה בנעל הכסף מכיוון שהייתה בשוויון שערים עם סליה סאסיץ' הגרמנייה, אבל שיחקה יותר דקות ממנה. אבי וומבאק זכתה פעם אחת בנעל הכסף (2007) ופעם אחת בנעל הארד (2011), בעוד קארין ג'נינגס זכתה בנעל הארד גם כן ב-1991.
| שנה | מקום | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 1991 |
|
6 | 6 | 0 | 0 | 25 | 5 |
 1995 |
 |
6 | 4 | 1 | 1 | 15 | 5 |
| 1999 |
|
6 | 5 | 1 | 0 | 18 | 3 |
| 2003 |
|
6 | 5 | 0 | 1 | 15 | 5 |
| 2007 |
|
6 | 4 | 1 | 1 | 12 | 7 |
 2011 |
 |
6 | 3 | 2 | 1 | 13 | 7 |
 2015 |
|
7 | 6 | 1 | 0 | 14 | 3 |
 2019 |
|
7 | 7 | 0 | 0 | 26 | 3 |
  2023 |
שמינית גמר | 4 | 1 | 3 | 0 | 4 | 1 |
| סה"כ | 9/9 | 53 | 41 | 8 | 4 | 142 | 39 |
- משחקי תיקו כוללים גם משחקים שהוכרעו בבעיטות הכרעה.
המשחקים האולימפיים
עריכה
ארצות הברית היא שיאנית הזכיות בטורניר הכדורגל של המשחקים האולימפיים, כשלזכותה ארבע מדליות זהב ושש מדליות סך הכל, מתוך שבעה טורנירים. בנוסף, היא הנבחרת שהשתתפה במספר המשחקים הרב ביותר (38), וכן הנבחרת שכבשה הכי הרבה שערים (76) וניצחה הכי הרבה (27). בלמית הנבחרת, כריסטי ראמפון, היא השחקנית בעלת מספר המדליות הרב ביותר - 4, כאשר שלוש מתוכן זהב ואחת כסף.
| שנה | מיקום | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1996
|
|
5 | 4 | 1 | 0 | 9 | 3 |
| 2000 |
|
6 | 4 | 1 | 1 | 9 | 5 |
 2004
|
|
6 | 5 | 1 | 0 | 12 | 4 |
| 2008
|
|
6 | 5 | 0 | 1 | 12 | 5 |
 2012 |
|
6 | 6 | 0 | 0 | 16 | 6 |
| 2016 |
רבע גמר | 4 | 2 | 2 | 0 | 6 | 3 |
 2020 |
|
6 | 2 | 2 | 2 | 12 | 10 |
| סה"כ | 7/7 | 38 | 27 | 7 | 4 | 76 | 36 |
- משחקי תיקו כוללים גם משחקים שהוכרעו בבעיטות הכרעה.
גביע הזהב
עריכהארצות הברית היא שיאנית הזכיות בגביע הזהב של CONCACAF, כשלזכותה תשע זכיות, מתוך עשרה טורנירים בהם השתתפה. המאזן שלה בטורניר עומד על 37 ניצחונות, תיקו אחד והפסד אחד בלבד (ב-2010 למקסיקו). בנוסף, היא מחזיקה ביחס השערים הטוב ביותר מבין נבחרות האליפות, עם 212 שערי זכות ושישה שערי חובה בלבד.
| שנה | מיקום | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה | |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 1991 |
|
5 | 5 | 0 | 0 | 49 | 0 | |
| 1993 |
|
3 | 3 | 0 | 0 | 13 | 0 | |
| 1994 |
|
4 | 4 | 0 | 0 | 16 | 1 | |
| 1998 |
לא השתתפה[11] | |||||||
| 2000 |
|
5 | 4 | 1 | 0 | 24 | 1 | |
| 2002 |
|
5 | 5 | 0 | 0 | 24 | 1 | |
| 2006 |
|
2 | 2 | 0 | 0 | 4 | 1 | |
 2010 |
|
5 | 4 | 0 | 1 | 22 | 2 | |
| 2014 |
|
5 | 5 | 0 | 0 | 21 | 0 | |
| 2018 |
|
5 | 5 | 0 | 0 | 26 | 0 | |
| 2022 |
|
5 | 5 | 0 | 0 | 13 | 0 | |
| סה"כ | 9/10 | 44 | 42 | 1 | 1 | 212 | 6 | |
- משחקי תיקו כוללים גם משחקים שהוכרעו בבעיטות הכרעה.
גביע אלגארבה
עריכה
ארצות הברית היא שיאנית הזכיות בגביע אלגארבה, כשלזכותה עשר זכיות, כולל שלוש רצופות בין השנים 2003 ל-2005. חמש משחקניות הנבחרת זכו בפרס הכדורגלנית המצטיינת של הטורניר - טיפני מילברט (1999), שאנון בוקס (2004, 2006), קרלי לויד (2007), הופ סולו (2009) ומייגן ראפינו (2013). בנוסף, שחקנית הנבחרת שאנון מקמילן, מחזיקה בשיא השערים לטורניר אחד - שבעה, אותם כבשה בטורניר ב-2002. ב-2016 הפסיקה הנבחרת להשתתף בטורניר.
| שנה | סיבוב | משחקים | ניצחונות | תיקו* | הפסדים | שערי זכות | שערי חובה | |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1994 | |
3 | 2 | 0 | 1 | 6 | 1 | |
| 1995 | מקום רביעי | 4 | 2 | 1 | 1 | 8 | 5 | |
| 1996 | לא נרשמה | |||||||
| 1997 | לא נרשמה | |||||||
| 1998 | |
4 | 3 | 0 | 1 | 10 | 6 | |
| 1999 | |
4 | 2 | 1 | 1 | 8 | 4 | |
| 2000 | |
4 | 4 | 0 | 0 | 11 | 1 | |
| 2001 | מקום שישי | 4 | 1 | 0 | 3 | 5 | 9 | |
| 2002 | מקום חמישי | 4 | 2 | 1 | 1 | 8 | 6 | |
| 2003 | |
4 | 2 | 2 | 0 | 5 | 2 | |
| 2004 | |
4 | 3 | 0 | 1 | 11 | 5 | |
| 2005 | |
4 | 4 | 0 | 0 | 9 | 0 | |
| 2006 | |
4 | 2 | 2 | 0 | 9 | 1 | |
| 2007 | |
4 | 4 | 0 | 0 | 8 | 3 | |
| 2008 | |
4 | 4 | 0 | 0 | 12 | 1 | |
| 2009 | |
4 | 3 | 1 | 0 | 5 | 1 | |
| 2010 | |
4 | 4 | 0 | 0 | 9 | 3 | |
| 2011 | |
4 | 4 | 0 | 0 | 12 | 3 | |
| 2012 | |
4 | 3 | 0 | 1 | 11 | 2 | |
| 2013 | |
4 | 3 | 1 | 0 | 11 | 1 | |
| 2014 | מקום שביעי | 4 | 1 | 1 | 2 | 7 | 7 | |
| 2015 | |
4 | 3 | 1 | 0 | 7 | 1 | |
| סה"כ | 19/22 | 79 | 56 | 11 | 12 | 172 | 62 | |
- משחקי תיקו כוללים גם משחקים שהוכרעו בבעיטות הכרעה.
מאמני הנבחרת
עריכהעשרה מאמנים ומאמנות אימנו את נבחרת ארצות הברית לאורך השנים. המאמן הראשון היה מייק ריאן, שאימן את הנבחרת בארבעת משחקי המונדיאליטו ב-1985, ולאחר מכן עזב. במקומו מונה אנסון דוראנס, שהיה ידוע בזכות הישגיו בקבוצת הנשים של אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל. דוראנס אימן את הנבחרת במשך שמונה שנים, ובזמן זה הוביל אותה לזכייה ראשונה בגביע העולם. רבות מחניכותיו של דוראנס בקרוליינה הצפונית הפכו עם השנים לשחקניות הנבחרת, כשביניהן אפשר למצוא את קרלה אוברבק, מיה האם, קריסטין לילי, קייט וייטהיל והת'ר אוריילי.
ב-1997 מונתה לורן גרג למאמנת הזמנית של הנבחרת, ובכך הפכה לאישה הראשונה שמאמנת אותה. בשנת 2000, לאחר עזיבתו של טוני דיצ'יקו, מונתה קפטנית הנבחרת לשעבר - אפריל היינריקס, למשרה הנחשקת. בגביע העולם ב-2003, הפכה היינריקס לכדורגלנית הראשונה שהשתתפה בטורנירי גביע העולם הן כשחקנית והן כמאמנת. בין השנים 2007 ל-2012, שימשה פיה סונדהאגה כמאמנת הנבחרת, והייתה למאמנת הלא-אמריקאית הראשונה שמאמנת אותה. אחת מעוזרותיה באותן שנים הייתה כוכבת העבר הנורווגית האגה רייסה. בין השנים 2013-2014 המאמן טום סרמני אימן את הנבחרת. בשנת 2014 הודיעה פדרציית הכדורגל של ארצות הברית כי ג'יל אליס תיקח את המושכות לידיה ותהפוך למאמנת הראשית של הנבחרת. מאז שנת 2014, הובילה ג'יל את הנבחרת לזכיות בגביע העולם בכדורגל נשים 2015 ו-2019. בסוף שנת 2019, הודיעה אליס כי היא תעזוב את תפקידה כמאמנת ראשית של הנבחרת כדי שתוכל להקדיש יותר זמן למשפחתה. באוקטובר 2019, מונה ולאטקו אנדונובסקי במקומה של אליס.
| מאמן | שנים בנבחרת | משחקים | ניצחונות | תיקו | הפסדים | % ניצחונות |
|---|---|---|---|---|---|---|
 מייק ריאן
|
1985 | 4 | 0 | 1 | 3 | 12.5 |
| אנסון דוראנס
|
1986–1994 | 93 | 66 | 5 | 22 | 73.7 |
| טוני דיצ'יקו
|
1994–1999 | 119 | 103 | 8 | 8 | 89.9 |
| לורן גרג
|
1997, 2000 | 3 | 2 | 1 | 0 | 83.3 |
| אפריל היינריקס
|
2000–2004 | 124 | 87 | 20 | 17 | 78.2 |
| גרג ריאן
|
2005–2007 | 55 | 45 | 9 | 1 | 90 |
| פיה סונדהאגה
|
2007–2012 | 107 | 91 | 10 | 6 | 89.7 |
 טום סרמאני
|
2013–2014 | 23 | 17 | 4 | 2 | 82.6 |
 ג'יל אליס
|
2012 (זמנית), 2014–2019 | 132 | 106 | 19 | 7 | 87.5 |
 ולאטקו אנדונובסקי
|
2019–היום | 60 | 49 | 6 | 5 | 86.7 |
| סה"כ | 576 | 447 | 67 | 62 | 83.4 | |
- נכון ל-11 באפריל 2023
סטטיסטיקות ונתונים
עריכה
נכון ל-11 באפריל 2023. שחקניות מודגשות הן שחקניות שעדיין פעילות.
שיאניות ההופעות
עריכה| דירוג | שחקנית | הופעות | שערים | שנים בנבחרת |
|---|---|---|---|---|
| 1 | קריסטין לילי | 354 | 130 | 1987–2010 |
| 2 | קרלי לויד | 316 | 134 | 2021-2005 |
| 3 | כריסטי פירס | 311 | 4 | 2015-1997 |
| 4 | מיה האם | 276 | 158 | 1987–2004 |
| 5 | ג'ולי פוודי | 274 | 45 | 1987–2004 |
| 6 | אבי וומבאק | 255 | 184 | 2001–2015 |
| 7 | ג'וי פוסט | 241 | 27 | 1987–2004 |
| 8 | הת'ר אוריילי | 231 | 47 | 2002–2016 |
| 9 | בקי סאוורברון | 216 | 0 | 2008– |
| 10 | אלכס מורגן | 206 | 121 | 2010– |
שיאניות השערים
עריכה
| דירוג | שחקנית | הופעות | שערים | שנים בנבחרת |
|---|---|---|---|---|
| 1 | אבי וומבאק | 255 | 184 | 2001–2015 |
| 2 | מיה האם | 276 | 158 | 1987–2004 |
| 3 | קרלי לויד | 316 | 134 | 2021-2005 |
| 4 | קריסטין לילי | 354 | 130 | 1987–2010 |
| 5 | אלכס מורגן | 206 | 121 | 2010- |
| 6 | מישל אקרס | 155 | 107 | 1985–2000 |
| 7 | טיפני מילברט | 206 | 100 | 1991–2005 |
| 8 | סינדי פרלוו | 158 | 75 | 1995–2006 |
| 9 | כריסטן פרס | 155 | 64 | 2013- |
| 10 | מייגן ראפינו | 199 | 63 | 2006– |
שיאניות הבישולים
עריכה| דירוג | שחקנית | הופעות | בישולים | שנים בנבחרת |
|---|---|---|---|---|
| 1 | מיה האם | 276 | 147 | 1987–2004 |
| 2 | קריסטין לילי | 354 | 106 | 1987–2010 |
| 3 | מייגן ראפינו | 199 | 73 | 2006- |
| אבי וומבאק | 255 | 2001–2015 | ||
| 5 | קרלי לויד | 316 | 64 | 2005–2021 |
| 6 | טיפני מילברט | 206 | 63 | 1991–2005 |
| 7 | ג'ולי פוודי | 274 | 55 | 1988–2004 |
| הת'ר אוריילי | 231 | 2002–2016 | ||
| 9 | שאנון מקמילן | 177 | 50 | 1993–2005 |
| 10 | אלכס מורגן | 206 | 49 | 2010– |
ה-11 של כל הזמנים
עריכה
בדצמבר 2013 בחרה ועדה של 56 כדורגלני עבר, מנהלים ואנשי תקשורת, את 11 השחקניות הטובות ביותר בתולדות נבחרת ארצות הברית לפי עמדתן במגרש.[12] ההרכב כלל שוערת אחת, ארבע שחקניות הגנה, שלוש קשריות ושלוש חלוצות. מיה האם וג'וי פוסט הן השחקניות היחידות שנבחרו פה אחד, ואילו אלכס מורגן היא השחקנית הצעירה ביותר שנבחרה (בת 24 בזמן הבחירה). שחקניות שהיו פעילות בזמן בחירת ההרכב מסומנות בהדגשה.
| עמדה | כדורגלנית | שנים בנבחרת | מספר הצבעות |
|---|---|---|---|
| שוערת | בריאנה סקארי | 1994-2008 | 31 |
| הגנה | קרלה אוברבק | 1988-2000 | 49 |
| ג'וי פוסט | 1987-2004 | 56 | |
| ברנדי צ'סטיין | 1988-2004 | 31 | |
| כריסטי ראמפון | 1997-2015 | 46 | |
| קישור | מישל אקרס | 1985-2000 | 55 |
| קריסטין לילי | 1987-2010 | 55 | |
| ג'ולי פוודי | 1988-2004 | 40 | |
| התקפה | מיה האם | 1987-2004 | 56 |
| אבי וומבאק | 2001-2015 | 52 | |
| אלכס מורגן | 2010-היום | 15 |
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים (באנגלית)
נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים, ברשת החברתית פייסבוק
נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים, ברשת החברתית אינסטגרם
הערות שוליים
עריכה- ^ דירוג לנבחרות לאומיות נשים באתר פיפ"א
- ^ 1 2 החל מיולי 2003 - אז החל דירוג פיפ"א לנבחרות נשים בכלל
- ^ ספורטאי השנה של טיים: נבחרת ארה"ב בכדורגל נשים, באתר ynet, 11 בדצמבר 2019
- ^ Soccer star raising goals in women's sports, באתר CNN
- ^ אמיר ענבר, השבוע לפני 20 שנה: כשארה"ב זכתה במונדיאל, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2011
- ^ USA Women's National Team: All-time Results, 1985-present, באתר homepages.sover.net
- ^ 50 things you need to know about the FIFA Women's World Cup, באתר פיפ"א, 18 במרץ 2011
- ^ Retiring trio major players in golden era of U.S. women's soccer, באתר ESPN, דצמבר 2004
- ^ U.S. calls on veteran Scurry to play goal vs. Brazil, באתר ESPN, 26 בספטמבר 2006
- ^ ארצות הברית ניצחה את ברזיל וזכתה במדליית הזהב בכדורגל נשים, באתר וואלה, 10 באוגוסט 2024
- ^ הנבחרת לא השתתפה בטורניר, משום שהעפילה ישירות לגביע העולם בכדורגל נשים 1999 כמארחת.
- ^ US Soccer names WNT all-time Best XI, באתר equalizersoccer.com, 19 בדצמבר 2013
| הקודם: | ספורטאי השנה של מגזין טיים 2019: נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים |
הבא: 2020: לברון ג'יימס |