רמב"ם הלכות מתנות עניים ד
ספר המצוות עשה קכא: "המצוה לעזוב הלקט בשדה לעניים והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה"
ספר המצוות לאו ריא: "המצוה לא לקחת שיבלים הנופלים בשעת הקציר אלא נעזוב השבלים לעניים"
ספר המצוות עשה קכג: "המצוה להניח העוללות שבכרם לפאה"
ספר המצוות לאו ריב: "המצוה לא לכלות כל פירות הכרם בעת הבציר אלא יניח מהם פאה לעניים - את העוללות"
ספר המצוות עשה קכד: "המצוה להניח פרט הכרם לעזוב פרט הכרם לעניים והוא מה שיתפרד ויפול מן הענבים בשעת הבצירה"
ספר המצוות לאו ריג: "המצוה לא ללקוט פרט הכרם אלא נעזוב אותו לעניים והוא גרגיר אחד או שני גרגרים הנפטרין מן האשכול"
דפוס
[עריכה]איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור והוא שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה והנופל מאחר המגל או מאחר היד אפילו שבלת אחת אינה לקט.
היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית.
היה קוצר ונשארה שבלת אחת שלא נקצרה ונקצר כל שסביבותיה אם היה ראשה מגיע לקמה שבצדה ויכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה ואם לאו הרי היא של עניים.
היו שתי שבולות זו בצד זו הפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחיצונה יכולה להקצר עם הפנימית ואינה יכולה להקצר עם הקמה הפנימית נצלת ומצלת את החיצונה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואף על פי שעדיין לא נקצרה והשבלים שבקש הרי הן של בעל השדה.
הרוח שפזרה את העומרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים מפני שזה אונס וכמה הוא שיעור זה ארבעה קבין תבואה לכל בית כור.
לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך.
ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראויה לעשות לקט מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חטין ואפילו קרא לעניים ולא באו אפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ הרי הן לעניים.
הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם היזקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות.
זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה ואם היו במקום שנקצר הרי זה של עניים שמא מן הלקט גררוהו ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק הלקט לקט.
שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות (שהיא) שחייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר.
לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו אבל האריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.
מי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח אחד ומונע אחד או שמסייע את אחד מהן על חבירו הרי זה גוזל את העניים.
ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום.
המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות.
אי זהו פרט זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה נפלו שלשה גרגרים בבת אחת אינו פרט.
היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט (וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט) והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים.
אי זו היא עוללת, זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול, שאין לו כתף ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות. יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף, הרי היא של בעל הכרם, ואם ספק לעניים.
אי זו היא כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו ולמה נקרא שמו עולל מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש.
ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים אלא הן בוצרין אותן לעצמן וגרגר יחידי הרי היא עוללת.
זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת אם נקרצה עם האשכול הרי היא של בעל הכרם ואם לאו הרי היא לעניים.
כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים שנאמר וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.
אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו שנאמר וכי תבצור כרמך לא תעולל וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן שלשה אשכולות שהן עושין רביע.
המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים ואם משנודעו העוללות העוללות לעניים ויתנו שכר גידולם להקדש.
הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות הרי זה זומר כדרכו וכשם שכורת האשכולות כך כורת העוללות.
נכרי שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות ישראל ונכרי שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור.
בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר.
מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם לתוך ביתו אם לאכול ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי וחייב בעוללות ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אא"כ שייר מקצתן.
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.