גילדה

הוועד של אגודת הדרייפרים, רמברנדט, 1662

גִּילְדָּה היא אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם ולהבטיח כללי אתיקה בין חברי האגודה.

הגילדות התפתחו מאגודות עזרה הדדית או אגודות עסקים קטנים, שכל חבר בהן היה אוּמן או בעל מלאכה (ארטיזן) עצמאי או בעל סדנה או חנות. הגילדות התקיימו מאז ימי הביניים וממשיכות להתקיים בתחומי מקצוע שונים גם בימינו.

אטימולוגיה

מקובל כי המילה "גילדה" מקורה במילה כסף (כאמצעי תשלום) כנפוץ בשפות הגרמאניות הקדומות (בגרמנית: Geld), על שם תשלום דמי חבר שנדרשו חברי הגילדות לשלם לאיגוד.

התפתחות היסטורית

מימים עברו נחשבו בעלי מקצוע שונים לבעלי ידע ייחודי שאמון מיוחד ניטע בהם, וחוקות שונות קבעו כללי התנהגות ומגבלות חוקיות לעיסוק בתחומים מקצועיים שונים ולאופן ההתנהגות של בעלי המקצוע. עדות לכך ניתן למצוא בחוקי חמורבי שקבעו כי יוטל עונש מוות על בנאי או סתת שבניין שבנה יתמוטט על יושביו. שבועת היפוקרטס קובעת עד היום את בסיס הקוד האתי של רופאים. הגבלות נפוצות אחרות היו על כוחם של פוליטיקאים, שופטים, ובעלי כוח או ידע מיוחד אחרים.

גילדה ערבית נוצרה בפעם הראשונה במאה התשיעית תחת האימפריה המוסלמית. הוורקין, אלו שיצרו נייר וכתבו עליו ספרים שנקראו בפומבי במסגדים ובבתי הספר המוסלמיים, חששו מחדירת אחרים שיעתיקו את ספריהם ויעבירום הלאה כאילו נוצרו על ידם ולכן החלו לנסות להגן על קניינם ובמיוחד להגביל את הגישה לטכניקות, לחומרים ולשווקים למי שאינם וורקין כמותם.

באירופה, בראשית ימי הביניים, נעלמו רוב הארגונים של בעלי המקצוע, שהתארגנו כאחוות דתיות, לבד מאלו של חותכי האבנים ועושי הזכוכית. מאוחר יותר, בסביבות המאה התשיעית, הופיעו קהילות שוויוניות שכונו "גילדות" על שם הזהב שהפקידו בקרנות משותפות. קהילות אלו זכו לגינוי מהכמורה הקתולית משום ששבועות האמונים שבין בעלי המלאכה נחשבו ערעור על סמכותה העליונה, ובגלל הטקסים הפגניים והפרועים בהם נהגו לחגוג את שבועת האמונים לגילדה.

בראשית המאה האחת עשרה התפתחו הגילדות וחברות הליברי שהיו אגודות של חברות קטנות, לערך למקבילה של ארגונים עסקיים דמויי קונסורציום. לגילדות הייתה שליטה בהון הדרכתי—הידע שנגע להכשרת בעלי מקצוע חדשים, והחלו להתפתח המושגים המודרניים יותר של התקדמות בשלבים במיומנות במקצוע משוליה לבעל מלאכה, אומן יום ולבסוף אוּמן ורב-אוּמן. הופעתן של הגילדות בנוסח זה מקושרת על–ידי רבים להופעתה של כלכלה המבוססת על כסף ולעיור, שכן לפני כן לא ניתן היה להפעיל ארגון שיסודו בכסף, משום שרוב הסחר בוצע באמצעות סחר חליפין.

כמו עמותות הוורקין, גם הגילדות האירופיות כפו תקופות ארוכות של הכשרת שוליה והקשו או חסמו בפועל את הגישה לחומרים ולידע או את האפשרות למכור מוצרים בשווקים למי שאינם חברים בגילדה. במקביל, קיימה הגילדה קרנות שתמכו בחברי הגילדה המבוגרים או אלו שבריאותם התערערה, אלמנות ויתומים של חברי הגילדה, קבורה והקצבות לאלו שביקשו לנסוע כדי לתור אחר עבודה.

ארגון הגילדות

עם חברי הגילדות נמנו בעלי המקצוע הוותיקים והמיומנים בתחום, האוּמנים המומחים. כדי להגיע לדרגה זו ולהצטרף לגילדה היה על בעל המלאכה לעבור תקופה ארוכה של חניכות. השלב הראשון של החניכות כלל עבודה כשוליה, בה למד האומן לעתיד רק את הטכניקות הבסיסיות של המקצוע.

אחרי מספר שנים, כאשר ניתן היה לבטוח בשוליה כי ישמור על סודות הגילדה ואחרי שביצע עבודת מבחן ראויה, הוא הוסמך לדרגת "אומן יום", אומן שהכשרתו הושלמה אך אין באפשרותו לכונן עדיין סדנה או חנות משלו. אומני היום, כשמם, מצאו את פרנסתם בעבודה בשכר יומי אצל אוּמן אחר ובמעברם בין האומנים השונים סייעו להפיץ ידע וטכניקות חדשות באופן בלתי רשמי.

אחרי מספר שנות עבודה, מסע וניסיון ניתן היה להסמיך אומן יום לדרגת אוּמן. הסמכה זו דרשה אישור מצד כל החברים בגילדה, תרומת כסף ומתנות אחרות ובתחומי האומנות בהם נדרשה מיומנות מעשית גם הפקת "מעשה אומנות" שידגים את יכולותיו של האומן.

הגילדות היו חלק מהמשטר הקורפורטיבי, לכל גילדה בימי הביניים היה מכתב זיכיון (לרוב מהמלך) שהעניק לה שליטה בלעדית בתחום מקצועה בעיר בה פעלה. על בעלי המלאכה נאסר על פי חוק להפעיל עסק אלא אם כן הם חברים בגילדה, ורק לאומנים הותר להיות חברים בגילדה. לפני קביעתם בחקיקה נקראו אגודות בעלי מלאכה אלו פשוט "אגודות בעלי מלאכה".

רשויות העיר יוצגו בפגישות הגילדה והייתה להם לפיכך שליטה מסוימת בפעילויותיה. שליטה זו הייתה חשובה משום שערים רבות היו תלויות לעיתים קרובות במוניטין שלהן בייצוא מוצר או מגוון מוצרים שבו היה תלויים שמה של הגילדה ושל העיר עצמה. כך, לדוגמה, נודעו מחוזות כמו שמפיין או בורדו בצרפת ביינותיהם, נודעה החרסינה המעוטרת של ערים כמו דלפט, לימוז' או דרזדן, תחרה משנטילי, גבינה מחאודה (גאודה), קממבר, רוקפור, לימבורגר (מלימבורג שבבלגיה), וכן הלאה. במקרים רבים היה קישור זה הגרעין שממנו נבט הסימן הרשום המודרני.

בערים שונות בגרמניה ניסו הגילדות החזקות יותר להשפיע או אפילו לשלוט על ערים מסוימות ובמאה הארבע עשרה הייתה שורה של התקוממויות שלוו בשפיכות דמים בהן פיזרו גילדות מועצות עירוניות ואסרו אצילים בניסיון להגביר את השפעתן.

הגילדות היהודיות והלא-יהודיות באימפריה העות'מאנית

הגילדות חדרו לאימפריה במאות ה-15 וה-16, ולא ברור מאין הגיעו, אך הן היו בעלי השפעה מכרעת, בזכות שגשוגה של האימפריה מבחינה כלכלית, והן זכו אף לזכויות נרחבות מהסולטאנים בעצמם. הגילדות צמחו כארגוני פועלים משותפים, ורובם התארגנו לפי מוצא ודת, למרות קיומן של גילדות רב-דתיות (כולל יהודים). השלטון כלל לא יזם אותן, אלא נתן יד חופשית לתהליך ההתהוות שלהן, ואז מיסד את הקיים.

ליהודים היו מגוון גילדות: קצבים, צורפים, עובדי ניקיון במפעלי הצורפות, יצרני פנינים. הקשר בין הגילדות היהודיות להלכה היה רופף עד המאה ה-18, וזו הסיבה שהן כמעט ולא מוזכרות כלל בספרות ההלכתית. במאה ה-18, היה ניתוק דתי מלא, ולא היו יותר גילדות מעורבות. נראה כי היו לכך שלוש סיבות עיקריות: 1. התחזקותן. 2. ירידת כוחה הכלכלי של האימפריה. 3. ניצני הלאומיות הארמנית והיוונית. מרגע שהיו רק גילדות יהודיות – גדלה התלות שלהן בממסד הרבני. הן נעשו יותר מעורבות בקהילות, בנו בתי כנסת, מוסדות קהילה וצדקה, לראשיהם היה מעמד מכובד, והן כונו "האיסנאפ'יס".^{[דרוש מקור]} היו גם קהילות שנקראו על שם הגילדה הדומיננטית בהן כמו "קהילת הדייגים" בסיציליה. המקצועות העיקריים של הגילדות היהודיות: צביעת אריגים, ניקור צמר, הכנת כפתורים ומכירת בדים שונים. בצפת, לדוגמה, הייתה תעשיית צמר משגשגת, ויצוא רב לאירופה. ברגע שהענף קרס, עקב כיבוש שוקי אירופה בצמר יותר זול מהתוצרת הצפתית – גם קהילת צפת כולה שקעה. קהילת סלוניקי, שספקה מאות שנים צמר איכותי לחיל היניצ'רים, וכן לבגדי הסולטאן, ספגה מכה אנושה במאה ה-19, עת הסולטאן פירק את החיל וגם הפסיק את הזמנת בגדיו משם. זה גרם לאבטלה קשה, הגירה לקהילות בטורקיה עצמה, ויצירת אבטלה ומשברים גם שם.

היחסים בין היהודים ללא-יהודים, הן בתקופת הגילדות המעורבות, והן בתקופות הגילדות הנפרדות, אבל בעיקר בתקופת המעורבות, התנהלו לרוב על מי מנוחות, וקשרים טובים נקשרו. הקשרים, לעיתים קרובות^{[דרוש מקור]} גרמו גם לחילולי שבת, ישיבה בבתי קפה משותפים, פנייה לערכאות של גויים, ואף התבוללות. רבני הדור (הרב חיים בנבנישתי, הרב יצחק מולכו, ועוד) התריעו מפני "הרעה החולה הזאת". עצם פתיחת בתי המרזח היהודים, אף שהכניסה לנוצרים הייתה אסורה (עקב בעיות יין נסך), היה תוצאה של חיקוי התרבות הנוצרית. כל זה הופסק במאות ה-18 ו-19, עם הפרדת הגילדות, התגברות התחרות והמתח הבין דתי. היחסים הוחרפו עוד יותר במאה ה-19 עם התעוררות הלאומיות והחרפת המתח בין העדות באימפריה. התחרות גם גרמה להפסדים קשים לחלק מהגילדות היהודיות, וגם זה מופיע בכתבים הלכתיים של התקופה.

גילדות הסוחרים באימפריה הרוסית

באימפריה הרוסית, מתקופת הרפורמה של פיטר הגדול (תחילת המאה ה-17) ועד 1917, היו אלה איגודים של סוחרים עשירים, בעלי זכויות מוגדרות משלהם. לכן הם היוו סוג של מסדר שנחלק, לפי ההון העצמי של הסוחר, לשלושה מעמדות: סוחר של הגילדה הראשונה, של הגילדה השנייה, של הגילדה השלישית. והיה ניתן להעביר את שייכות לגילדה בירושה לילדים כסוג של תואר (כמו תואר אצולה רק בהקשר של סחר).

שקיעת הגילדות

הגילדות הצליחו לשרוד את התמוטטות השלטון הפיאודלי ושקיעתן החלה רק במאה השמונה עשרה, בעקבות מספר התפתחויות חשובות שכרסמו במקורות הכוח שלהן. החשובה שבהן הייתה הופעתו של ייצור ממוכּן, שאפשר ייצור מוצרים מוגמרים רבים על–ידי פועלים שאינם מומחים, בשבריר מן הזמן והעלות שנדרש לבעל המלאכה ליצרם. התפתחות זו הפכה את ההכשרה המודרגת והממושכת של בעלי מלאכה רבים למיותרת, כיוון שגם מי שלא עבר הכשרה כזו יכול היה לייצר מוצרים סופיים באיכות דומה. דבר זה גם הפחית במידה משמעותית את האטרקטיביות של חלק ניכר מבעלי המלאכה בעיני לקוחותיהם המסורתיים—האצולה ובעלי ההון.

התפתחות חשובה נוספת, אף היא תוצר של המהפכה התעשייתית הייתה התעצמות העיור והגברת תנועת האוכלוסייה מן הכפר אל העיר, שערערו את שליטתן המסורתית של הגילדות בעיסוק בתחום ההתמחות שלהן וגרמו לאובדן יכולתן לקיים שליטה אוליגופולית אפקטיבית באספקת המוצרים. בשורה ארוכה של מקצועות אבדה בעקבות זאת המשמעות של שטר הזיכיון שהוענק לגילדות.

התפתחות שלישית האופיינית לתקופה זו היא התרחבות והתפשטות ניכרת של ידע מקצועי, שהביאה לכך שחלק ניכר מסודותיהם המקצועיים של הגילדות נחשפו בפני ציבור רחב יותר. בתחומים כמו ציור, לדוגמה, נפתחה ההכשרה המקצועית בפני ציבור רחב יותר, ואופן הלימוד המסורתי הומר בבתי ספר, אסכולות וסטודיו פתוחים ללימוד סודות המקצוע. תרומה חשובה יותר כאן הייתה יצירת האפשרות לרשום פטנטים, שראשיתה באנגליה בשנת 1624. מערכות הפטנט הללו אפשרו בהדרגה לבעלי עסקים בודדים להבטיח את הבלעדיות שלהם על רעיונות מסוימים, כנגד הכורח להעביר לחברי הגילדה האחרים—המתחרים בבעל העסק—את סודותיו המסחריים.

השפעת הגילדות

הגילדות נחשבות לעיתים לגלגול מוקדם של ארגוני העובדים המודרניים, שכן פן משותף לשני סוגי הארגונים הוא היותם אגודה שמטרתה ליצור מונופול באספקת שירות חיוני. המתנגדים לטענה זו טוענים כי לגילדות דמיון רב בהרבה לאגודות של בעלי עסקים קטנים, שכל אחד מהם פועל באופן עצמאי ואינו נשלט על ידי "ראש ועד" כלשהו, ועל כן הדמיון בין שני סוגי הארגונים מצומצם מאוד.

השפעתם של רעיונות גילדאיים ניכרת גם בניסיונות שבוצעו מספר פעמים גם במאה העשרים ליצור מונופול גילדאי בחסות המדינה או אפילו על–ידי המדינה עצמה. מנהל השיקום הלאומי שהוקם במסגרת הניו דיל בשנת 1933 בארצות הברית דמה ברוחו לניסיון לכונן משטר גילדות במדינה מודרנית.

מספר גילדות קיימות עד היום בחסות חוקי מדינה האוסרים על עיסוק במקצועות מסוימים על–ידי מי שאינו חבר בגילדה. בישראל, ישנן למשל גילדות של רופאים, עורכי דין, אדריכלים ושמאים. בגילדות המודרניות נעשה שימוש בחוק המעניק להן מונופול על תחום העיסוק כדי לכפות על מי שרוצים להשתתף בגילדה לשמש מספר שנים בעבודה כשוליות ("סטאז'ר") תמורת שכר נמוך. הקבלה כחבר מן המניין לחברות אלו (גילדות) כרוכה במעבר מבחנים ממשלתיים (עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, אדריכלים) ורישיון העיסוק ניתן אך ורק לעומדים בבחינות.

הרופאים יכולים לעסוק במקצועם גם ללא חברות בהסתדרות הרפואית וזו משמשת למעשה כארגון עובדים ולא במשמעות של "לשכה" כמו לשכת עורכי הדין.

בהשפעת הגילדות ההיסטוריות, במשחקי וידאו מרובי משתתפים שחקנים יכולים ליצור ולהצטרף לגילדות בכך להגדיל את כוחם כנגד שחקנים אחרים, כדוגמה, MapleStory או Guild Wars.

קישורים חיצוניים

• רשימת גילדות בערים בעולם לאורך ההיסטוריה, מתוך אתר הספרייה של בירקבק, אוניברסיטת לונדון.
• גילדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)